אנדרי מרמור – על גבולות הדמוקרטיה: תורת המדינה בעקבות רצח רבין – חלק 3
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
חלק 3 – עקרון הסובלנות
סובלנות נתפס כבסיס למשטר ליברלי. סובלנות היא התגברות על נטייה לרדוף את האחר, כלפי משהו שנתפס ע"י הסובלן כהתנהגות שלילית, המצדיק את התייחסותו – ההתנהגות נתפסת כרעה ושראוי להגבילה. כלומר, רעיון הסובלנות מתקיים אם אני מדחיק נטייה ממשית ומוצדקת לא לסבול את התנהגות האחר כשאני משוכנע שהיא רעה. אם כך, כיצד ניתן להצדיקה? סובלנות צמחה על רקע פלורליזם דתי שחייב סובלנות דתית. עם השנים, המושג התרחב והתגמש.
ניתן להצביע על שתי גישות ליברליות לעקרון הסובלנות:
ליברליזם "ניטרליסטי", שצמח ממשנתו של רולס. לפיו, אנשים שונים מחזיקים בתפיסות שונות של הטוב, ולפיכך התייחסות הוגנת ושוויונית של המדינה מחייבת ניטרליות, ומכאן צומח הצורך בסובלנות – מהניטרליות של המדינה כלפי תפיסות שונות של טוב.
ישנם קשיים שונים עם גישה זו. ראשית, יש מצבים בהם ניטרליות אינה אפשרית*. יתרה מזאת, גישה זו מעדיפה תפיסת טוב אינדיווידואלית על פני תפיסה קולקטיבית (שדורשת שכמה שיותר פרטים השתתפו בה). קושי נוסף הוא שספקנות לגבי ערכים תוביל בהכרח לתהייה לגבי החשיבות בערך השוויון ולפיכך לא תגיע רחוק.
"פלורליזם ערכי" שניתן ליחסו בגרסה המודרנית ליוסף רז, רואה את עקרון הסובלנות ככזה הנגזר מן הערך שיש לפלורליזם. יש טעמים שונים לגרוס כי יש להעריך קיומן של צורות חיים מגוונות, כגון הערך של אוטונומיה אישית. טעמים אלו לא מספיקים בכדי להכיר בצורך ב"ערך של סובלנות"**,ונדרשת הנחה נוספת – הקושרת בין הצורך בגיוון צורות החיים לבין קיומם של צורות חיים שאינן מתיישבות זו עם זו. עם זאת, הנחה כזו לא קשה לבסס, שכן פלורליזם ערכי מחייב קיומן של צורות חיים מתנגשות, מטבען של צורות חיים מסוימות שהן שוללות צורת חיים אחרות. מכאן נובעות שתי המגבלות העיקריות על גבולות הסובלנות:
- אין לקבל צורות חיים שהן מושחתות מוסרית מן היסוד, שכן הערך של פלורליזם לא מצדיק קבלה של צורת חיים שאין לה שום ערך
- את עקרון הסובלנות יש לממש בשוויוניות, ולפיכך יש לאפשר לכולם לממש את האוטונומיה האישית שלהן, ולכן אין להראות סבלנות כלפי קבוצות שפוגעות או משפילות אחר, שכן בכך אנו פוגעים בזכות האוטונומיה של הקבוצה הנפגעת.***
מכך ניתן להסיק את הגבולות הראויים לעניין סרבנות מצפון – ניתן להצדיק סרבנות של מתנחלים לפינוי שטחים, אבל בשם הזכות לסרבנות מצפון לא ניתן להצדיק מעשים שמדכאים, משפילים או מנצלים את האחר – ולכן לא ניתן להצדיק בשמה גזילת אדמות מפלשתינאים, התנגדות פיסית למימוש הסכמי השלום וכו'.
שאלה קשה אף יותר מנקודת מבט ליברלית היא באיזו מידה מגן עקרון הסובלנות על תופעת ההתנחלויות והאידיאולוגיה של הימין הקיצוני. לדעת מרמור, בעת הקמת לא חסו ההתנחלויות תחת עקרון הסובלנות (מימוש צורת חיים עדיפה על חשבון קהילה אחרת), אולם כעת, כאשר ההתנחלויות קיימות יותר משני עשורים, קשה להשיב על השאלה רק על בסיס דיון בגבולות הסובלנות. מצד אחד, ניסיון לדיכוי האידיאולוגיה הימנית קיצונית מפר את עקרון הסובלנות כמו גם את חופש הביטוי שהוא נגזרת שלו, וכאמור סובלנות נדרשת דווקא כאשר יש לנו סיבות טובות שלא לקבל את צורת חייו של האחר. מנגד, כל עוד לא נדרשת הגשמה של האידיאולוגיה על ידי הפרה של זכויות אחרים לא ניתן לטעון שהיא פגומה מהיסוד. מבחינה זו מרמור מבקר את הגבלות חופש הביטוי כלפי פעילי ימין קיצוני בעקבות הרצח, שכן הדבר מצביע על כך שהחברה לא הפנימה את גבולות הסובלנות.
ו3 הערות לסיכום (ככה מרמור מסכם את המאמר, ואל תשאלו אותי למה)
- ההגנה על חופש הביטוי רחבה מזו המתחייבת מעקרון הסובלנות, משתי סיבות:
א. עקרון הסובלנות מגן גם על מעשים, ולא רק על ביטויים
ב. לחופש הביטוי הצדקות נוספות מלבד סובלנות, למשל צידוקים המתבססים על ערכו של ביטוי ככזה ולכן יש דברים שמשטר ליברלי יתיר לאומרם גם אם לא לעשותם.
- הגבלות על חופש הביטוי בחברה המודרנית יינטו לכישלון, בגלל הגלובליזציה וכמויות המידע החופשי.
- את הרצח הפוליטי הבא יש למנוע אך לא באמצעות הגבלות של חופש הביטוי, אלא על ידי עידוד היסודות הדמוקרטים בחברה הישראלית. דמוקרטיה לוחמת נאבקת על הערכים העומדים בבסיסה ואינה דוחקת אותם על מנת להילחם במשהו אחר.
[1] למשל, לאפשר גם נישואים אזרחיים ולא רק נישואים דתיים, מה יחשב ניטראלי?
[2] למה הכרה בכך שישנן צורות חיים מגוונות מחייבת הכרה בצורות חיים שאני תופס כנחותות/פגומות?
