מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: שאלת השפה

מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: שאלת השפה

מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית

מאגר סיכומים אקדמיים

רקע – השפה הנהוגה בארץ ישראל ההיסטורית היתה ערבית. בתת הקהילות היהודיות היו שפות שונות כגון יידיש, לדינו וערבית. בנוסף היתה טורקית של הממשל העות'מני, גרמנית של הטמפלרים ואנגלית בימי המנדט. הרצל, במדינת היהודים, חוזה כי היהודים ידברו איש איש בשפת ארץ מוצאו.

בימי המנדט דבר המלך במועצתו קובע כי בישראל יש שלוש שפות רשמיות – אנגלית, ערבית ועברית. שפת הממשל היתה אנגלית ולכן המשכילים והפונקציונרים שלטו באנגלית לצד העברית ולעיתים אף ערבית.

עם הקמת המדינה האנגלית בוטלה כשפה רשמית במדינת ישראל. מעמדה של הערבית לא בוטל. לפיכך, במדינת ישראל יש שתי שפות רשמיות שנותרו מדבר המלך במועצתו – עברית וערבית. אולם בפועל, עברית היא השפה הרשמית העליונה. כפי שמציין גלנר, ההשתלבות בחברה הישראלית מחייבת שליטה בשפה העברית. זו שפת המדינה ושפת מערך החינוך. במקום הציבורי כמעט תמיד יש לדבר עברית. כך, המצב הוא שרוב היהודים לא יודעים ערבית, לעומת רוב מוחלט של הערבים המדבר עברית.

הערבים מעוניינים לשמר את הערבית כחלק משימור תרבותי. נוצרת עבורם מעמסה לימודית, מכיוון שעליהם ללמוד ערבית ספרותית, מדוברת, עברית ואנגלית כשפה נוספת.

המאבק המשפטי – עם ההתארגנות המחודשת של האליטות הערביות שמעוניינים לקדם את האינטרסים של הערבים בתוך המדינה מתחיל גל של פניות לבית המשפט בשורת סוגיות שנוגעות למיעוט הערבי. פס"ד עדאללה הנוגע לשילוט מהווה חלק מהגל הזה.

לויכוח יש שתי רמות – הויכוח המהותי מול הויכוח הנוגע ליחס בין בית המשפט לרשות המבצעת.

פס"ד עדאללה. התיק נגע לערים מעורבות, שמכילות מעל ל-7% ערבים. העתירה דרשה כי העיריות תהיינה מחויבות שכל הכיתוב בשלטים מטעמן יהיה בשתי השפות. רוב העיריות נעתרו לדרישה עצמאית וחלק סירבו, כגון רמלה ות"א יפו. בנוגע להן התנהלה העתירה. ביהמ"ש נעתר לבקשה בדעת רוב של ברק ודורנר מול חשין. היתה בקשה לדיון נוסף, שנדחתה. ברק ודורנר מאכזבים את הערבים מכיוון שהם קובעים כי העברית היא הפה הבכירה בין השפות. חשין מבחין בין הזכות האישית של הערבים להבין את הכתוב, שלא הוכח כי היא נפגעה, לבין הזכות לתרבות וכבוד של המיעוט הערבי במרחב הציבורי. מדינת ישראל הבטיחה לערבים חירות לשונית, והיא מקיימת את החירות הזו באמצעות עיתונות וטלוויזיה ועוד. חירות הלשון אינה מאוימת. הערבים, לפי חשין, לא רוצים להבין, כי הם כבר מבינים. הם רוצים נוכחות שווה במרחב הציבורי. ספק אם מדובר על זכות. אם כבר, לא מדובר בסוגיה של בית משפט, אלא בסוגיה הנוגעת למרקם היחסים בין קבוצות שצריכה להתברר מחוץ לבית המשפט.

מאז פס"ד עדאללה יש ניסיונות של ארגונים להגדיר את ישראל כמדינה דו לשונית.

המאבק הזה מרוכז ברמה הסמלית. ברמה המעשית, אין פה הישג של המאבק. אולם, המאבק המשפטי מרוכז ברמה הסמלית. הוא אינו מפנה את הזרקור לבעיות האמיתיות.

שפה היא דבר שלא ניתן לחלוקה. במדינה מודרנית מוכרחים לעבוד עם שפה אחת. גם העברית כבר לא מספקת אפשרות לעבוד איתה באופן בלעדי. הערבים מבינים כי הם צריכים לדעת עברית היטב. אחרת, יהיה להם חסם אמיתי שימנע התפתחות. לפיכך, ההצהרה הזו של עדאללה היא התקפה סמלית על המדינה היהודית ועל ההגמוניה היהודית במרחב הציבורי.

מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: שאלת השפה

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות