הזכות להגדרה עצמית – סיכום

הזכות להגדרה עצמית – סיכום

מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית

מאגר סיכומים אקדמיים

הזכות להגדרה עצמית

ככלל, הלאומיות היא תופעה המזוהה כתופעה יחסית מודרנית. ארנסט גלנר שכתב על נושא הלאומיות מאפיין אותה כתופעה מודרנית. הוא טוען כי הלאומיות נבעה מהמדינה. לא התנועה הלאומית יצרה מדינות, אלא ההיפך. המדינות הללו מיצבו את עצמן בעולם גלובלי שהלך ונהיה פעיל. כאן עולה השאלה את האינטרסים של מי אדם מייצג. השאלות הללו התרכזו סביב המדינה, ולכן המדינה החלה להגדיר את האינטרסים שלה כקבוצה. מכיוון שכך, בגלל הגלובליזציה, נוצר צורך קריטי שהמדינה תיצור לעצמה שפה אחת, על מנת ליצור קבוצה הומוגנית החשה שותפות, שניתן יהיה לנהל ולארגן בה משק משותף. בניית השותפות הוא התהליך של היווצרות הלאום. הלאום הוא בסופו של דבר מי שיושב במדינה.

מול הטענה הזו קיימת טענה נגדית. ישנה טענה כי הלאומיות היא כח מניע ליצירת מדינות. האומה קודמת למדינה. זהו הכיוון הקלאסי של תנועת הלאומיות האירופית, שהתבטא במיוחד באיטליה וגרמניה, שהיו מפוצלות מבחינה פוליטית. אמנם כיום עוד ניתן לאתר מתחים בתוך המדינות הללו, אולם הלאומיות משמשת כדבק בין הקבוצות השונות.

גישה שלישית משלבת בין הגישות הללו. בנדיקט אנדרסון טוען כי כל הקהילות הלאומיות הן בעצם קהילות מדומיינות. התנועה הלאומית שיוצרת מדינה היא בעצם קונסטרוקציה של הכוחות הפוליטיים שרצו ליצור מדינה גדוטלה ולהניע את הסנטימנט הלאומי. הסנטימנט הזה לא היה אמיתי בקרב פשוטי העם. בנוסף, לא תמיד היתה שפה משותפת בין התושבים. המאמץ הזה היה בעצם מאמץ מדומיין. אנדרסון מתאר היבטים שמעידים כי המקור ההיסטורי של מאפיינים לאומיים שונים הוא בעצם חדשני.

אנתוני סמית', התומך בתזה שיש לאומים הקודמים למדינות, לא תמיד מערער על אנדרסון. אולם, הוא טוען כי כדי שכוחות פוליטיים יוכלו להתניע סנטימנט לאומי, צריך להיות מכנה משותף כלשהו שהאנשים יגיבו אליו. יכול להיות שלא קיים רצף היסטורי משותף. עם זאת, הצורך של אנשים בשייכות היסטורית הוא צורך אותנטי. הצורך הזה בד"כ בא על תשתית מאוד חזקה ועמוקה של משקעים היסטוריים.

הנרטיבים הללו רלוונטיים הן כלפי העם היהודי והן כלפי העם הפלסטיני.

חשוב לחבר את כל המחלוקת הזו עם העובדה כי הפוליטיקה הבינ"ל עשתה מהלך גדול מסוף המאה ה-19 לקראת הבנה כי הבסיס הלאומי הוא בסיס שחשוב ונכון להכיר בו, במגבלות מסוימות, כבסיס להתארגנות פוליטית. הביטוי הפורמלי לדבר הזה הוא בעובדה כי גם באמנות זכויות האדם של 1966, הסעיף הראשון דן בזכות להגדרה עצמית.

בהקשר של העיקרון להגדרה עצמית, עלינו לראות שוב כי יש כאן מפגש בין שני תהליכים. מגמה אחת מתנהלת באירופה. מגמה שנייה מתנהלת בעולם שנשלט על ידי האימפריות הקולוניאליות. כשוילסון מנהיג אחרי מלחמת העולם הראשונה את ההגדרה העצמית כעיקרון מארגן של גבולות אירופה, הוא מבטא את הצורך לתת מענה פוליטי להתפוררות של האימפריות העות'מנית והאוסטרו הונגרית. העיקרון המנחה היה הגדרה עצמית לאומית. הניתוח היה שחוסר היציבות באירופה שהוביל לפרוץ המלחמה נגרם ממתחים בין לאומים שונים בתוך האימפריות. לא כל עם זכה למדינה אבל הגבולות הפוליטיים צוירו מתוך תשומת לב יותר חזקה למשאלות של קבוצות אתניות לא להיות כפופות לשלטון זר.

בעולם המתפתח הסוגיה של הזכות להגדרה עצמית צברה תאוצה לאחר מלחמת העולם השנייה, עם ההשתחררות מהשלטון הקולוניאלי – דרום מזרח אסיה, אפריקה, המזרח התיכון. בכל המקומות הללו הזכות להגדרה עצמית היתה המינוח הבינ"ל שתמך בהשתחררות מהשלטון של המעצמות.

בתוך התהליך הזה צמחה התנועה הלאומית היהודית במסגרת הזכות להגדרה עצמית

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות