מושג האידיאה של אפלטון הוא אחת מעמודי התווך של התיאוריה שלו ואחת מפסגותיה של הפילוסופיה היוונית. אידיאה אצל אפלטון הינה מושג מטאפיזי שניתן להשיגו בחשיבה בלבד ולא דרך התנסות החושים. האידיאה בעבור אפלטון היא מושא הכרתי קבוע ובלתי משתנה, מעמדן האונטולוגי אינו מוברר לחלוטין אך בכל מקרה הן קיימות באופן עצמאי גם מבלי שאדם יכיר בהן. לפי אפלטון, לכל דבר תחת השמש, הן דברים מוחשיים כמו מיטה או שולחן והן מושגים מופשטים כמו יופי או שוויון, ישנה אידיאה שהנגלה לעניינו אינו אלא חלק ממנה או ביטוי שלה. ניתן אולי להסביר את רעיון האידיאות של אפלטון בכך שלכל מושא ומושג שאנו מכירים קיים אותו מושא או מושג בה"א הידיעה, כך בעבור שלל השולחנות השונים בהם אנו נתקלים קיים למעשה השולחן, אידיאת השולחן, והוא איננו מושא חומרי אך כל השולחנות שאנו מכירים בחושינו אינם אלא ביטוי חלקי וזמני של אותו השולחן האידיאי. בדוגמה אחרת לאידיאה אפלטונית: 'אדום' איננו כלנית או דגל סין, אך הם שניהם אדומים בכך שהם חלק או ביטוי של אותה אידיאה אפלטונית של הצבע האדום. באותו דרך אפלטון טוען כי כל דבר שהוא יפה (ציור, אישה) יפה מכיוון שהוא מקיים קשר כלשהו לאידיאת היופי, שהיא כשלעצמה אינה קיימת בעולם המוחשי אך מכוחה הדברים הנגלים לחושינו הם יפים ועם זאת אף אחד מהם אינו היופי עצמו שקיים מחוץ לעולם הנתפס בידי החושים אלא רק בזה הזמין למחשבה. אפלטון למעשה מחלק את העולם לתחום האידיאות הקבוע ולתחום האמפירי המתהווה, משתנה ומתכלה כאשר התחום האמפירי הוא כעין צל או בבואה של תחום האידיאות והוא נוצר דרכו.

תפיסת האידיאות של אפלטון היא כאמור חלק חשוב מהפילוסופיה שלו ומהפילוסופיה היוונית בכלל והיא נכללת במסגרת תורת האידיאות של אפלטון שמהווה בסיס לתפיסות רבות של אפלטון בנושאי האתיקה, האסתטיקה, המדינה ותורת הידע. לתורת האידיאות של אפלטון ולתפיסת האידיאה האפלטונית נודעה השפעה גדולה על המשך הפילוסופיה היוונית ובכללה בעיקר אריסטו (תלמידו של אפלטון שהתסייג ממנו דווקא בעניין האידיאות) וכל על כלל הפילוסופיה המערבית עד ימינו.