מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: שורשי הסוגיה במאה ה-19

מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: שורשי הסוגיה במאה ה-19

מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית

מאגר סיכומים אקדמיים

ירושלים במאה ה-19 – תולדות המאה ה-19 מחזקות את התחושה כי נוצרה כאן כברת ארץ עם מאפיינים ייחודיים. הארץ נפתחת למגע עם המעצמות המערביות. נפתחות קונסוליות בארץ. הנוכחות הזרה בארץ מתחזקת. עיקר הנוכחות בירושלים. בשביל בני התרבות הנוצרית ירושלים מצויה בפלסטין. בתי הספר הקיימים בירושלים תורמים תרומה רבה להשכלה בני המקום, ולא רק לנוצרים.

מלחמת קרים שפורצת ב-1853 משלבת אינטרסים בין מעצמתיים רבים. רוסיה כבר החלה לסגור על האימפריה העות'מנית בחלקו הצפוני של הים השחור. עד אז אירופה חששה מההתקדמות העות'מנית מערבה, חשש זה נבלם וזו סטטוס קוו. כעת החשש הוא מהתקדמות עות'מנית דרומה, שמסכנת את המאחזים הבריטים. היה חשש מפגיעה באינטרסים הבריטיים בהודו, על ידי חסימת הגישה לתת היבשת. המאמץ הרוסי להתקדם דרומה הוא הרקע למחלמת קרים, אולם הכסות היא המאבק בין האינטרסים הפרובו-סלאביים בירושלים לבין האינטרסים הצרפתיים על רקע השליטה הדתית בירושלים. זכויות התפילה עמדו במחלוקת בין הצדדים. המחלמה הזו מעידה על המעמד שירושלים זכתה לה בשלב זה. השלטון העות'מני מבין כי הוא חייב לטפל בירושלים באופן פרטיקולרי. בשל כך מחוז ירושלים מופרד משאר המחוזות, והופך לפרובינציה עצמאית בפועל (לא רשמית), על ידי כך שהמושל הופך לכפוף ישירות לשלטון המרכזי באיסטנבול. המטרה היא שמשרד הפנים יוכל לפקח מקרוב על המתרחש בעיר.

עליית הלאומיות בסוף המאה ה-19 – חובבי ציון מתחילים להגיע משנות ה-80 של המאה ה-19. חידוש הדיבור העברי מעורר התפעלות, לאחר שלשון הקודש הופך לשפת יומיום המשמשת גם לעיתונות. המשמעות הפוליטית של התקומה הלאומית על בסיס דת ולאום נתפסה על ידי הערבים (ואף החרדים) כאיום מהר מאוד.

לקראת סוף המאה ה-19 מתחילה אלטרנטיבה רעיונית לאימפריה העות'מנית, בדמות הרצון לביסוס גופים לאומיים המבוססים על שלטון רציף בטריטוריה מוגדרת על בסיס לאום ושפה. במקביל, מתחילים להופיע רעיונות מסוגים שמחזקים את היסוד הערבי באימפריה העותמ'נית, שמעוניינים לייסד מחדש את היסודות החליפות שביססה את האימפריה. רעיונות אלה מעוניינים לקדם את ייסודה של האומה הערבית הגדולה. המאפיין של האומה הערבית הוא לשונה הספרותית האחידה. כל אזור, עם זאת, החזיק בערבית מדובר בעלת ניב שונה. תהליך זה מדגיש את ההבדלים הטריטוריאליים בין המחוזות הערביים השונים. מצרים, למשל, מדגישה את שונותה. בתקופה הזו לא היה ביטוי ללאומיות פלסטינית נפרדת. עם זאת, יומנים שנכתבו באותה תקופה מספרים על פגישות של בני ירושלים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בהן מדסקסים התושבים מה יהיה גורלם לאחר המלחמה כ"בני פלסטין". אולם, לא ברור על אלו חלקי ארץ נכללים בביטוי הזה.

מבנה החברה הערבית – הגורמים המקומיים החזקים היו משפחות האליטה הכפרית. הארץ היתה מחולקת לנפות, כאשר בראש כל נפה עמדה משפחה מהאליטה המקומית שהיתה אחראית על גביית המסים באמצעות השכרת הקרקעות שלהן לאיכרים המקומיים. בהמשך, נוצרו מועצות אדמיניסטרטיביות ברמת המחוז, שעליהן השתלטו האליטות העירוניות. פקודת הקרקעות העות'מניות חיזקה את מעמדן של המשפחות העירוניות, שהצליחו לרשום את הקרקעות על שמן. בסוף המנדט היתה אליטה עירונית חזקה, בירושלים ובשכם, שהחזיקה בתפקידי המפתח הדתיים. הם שולטים במנגנון האדמיניסטרטיבי דרך המועצות והן בעלות קרקעות רבות הרשומות על שמן בספרי הטאבו של העות'מנים. עם הגידול העצום באוכלוסיית א"י והעלייה בביקוש בקרקעות לאור העלייה היהודית הן מתעשרות ומתחזקות.

החוקר יואל מגדל – מנסה להראות כי קיימת תודעה לאומית פלסטינית לאור מרד שהתקיים בנציגי האימפריה באמצע השלטון העות'מני. אולם, הדעה המקובלת בנוגע לסיבות האמיתיות למרד היא שהן נובעות מרצון להימנע מגיוס לצבא העות'מני ומגביית המסים האכזרית של פקידי האימפריה.

רוב החיכוכים בין היהודים לערבים בתקופת העלייה הראשונה נובע מהתנגשויות מנהגיות ותרבותיות, כגון מעמד האשה והיחס לבעלות על האדמה, ולא על רקע אידיאולוגי לאומי. ב-1929 המאבק בין העמים מקבל אופי דתי מובהק, לאור ליבוי חששות בקרב המוסלמים מניסיונות השתלטות של היהודים על הר הבית.

פעמים רבות הופכים את הקבוצות המתנגשים, הערבים והיהודים, למונוליטיות. חשוב להבחין בדיברסיה בתוך הקבוצות.

מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: שורשי הסוגיה במאה ה-19

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות