את 'תורת ההיזכרות' שלו מציג אפלטון ראשית בניסיון ליישב קושי שמוצג בידי מנון התוהה כיצד בכלל תתיכן למידה. הפרדוקס של מנון גורס כי אם דבר מה ידוע לנו הרי שאין לנו צורך לחקור בו, אך אם הוא אינו ידוע לנו הרי גם אין לנו דרך למצאו, שכן כיצד נדע שמצאנו אם איננו מכירים את הדבר שאותו אנו מחפשים. לפי פרדוקס זה מעבר ממצב של אי-ידיעה למצב של ידיעה הוא מנוע ואפלטון למעשה מקבל את הטענה הזו ולכן יוצא למצוא הסבר אחר לדרך בה אנחנו יכולים לסגל לעצמנו ידיעה. אם לא ניתן לעבור ממצב של אי-ידיעה למצב של ידיעה, אך בכל זאת אנו מבקשים למצוא מצב בו ידיעה היא מן האפשר הרי שלשם כך עלינו להניח כי אין כלל צורך במעבר מנוע זה מאי-ידיעה לידיעה וכי הידיעה היא נחלתנו האפריורית. כך למעשה כל מה שאנו 'מגלים' הוא למעשה דבר מה שכבר היה ידוע לנו, ואילו תחושת ה'גילוי' החדשה מוסברת בכך שאת אותו דבר שאנו יודעים שכחנו ועתה אנו נזכרים בו. במילים אחרות, הידע כבר טבוע בנו (אולי משום שהנשמה היא נצחית) וכל שעלינו לעשות הוא להיזכר בו וכך נפתרת הבעיה של אפשרות השגת הידיעה.
בנוסף, 'תורת ההיזכרות' אינה משמשת רק בכדי ליישב את הסוגיה שמציג מנון אלא היא מהווה גם נדבך של 'תורת האידיאות' ומשמשת בכדי לפתור קושי עקרוני בה. הבעיה של 'תורת האידיאות' מקבילה במידת מה לפרדוקס של מנון והיא נוגעת ליכולת לעבור מה'סברה' של העולם המוחשי אל ה'ידיעה' של עולם האידיאות. אם כל הנגלה לעניינו אינו אלא צל של עולם ה'אמת' האידיאי, כיצד אם כך נוכל לצאת מהמערה ולהשיג ידיעה של האידיאות? בדוגמת המקלות השווים בפיידון מראה אפלטון כי צמד המקלות שווים רק באורח יחסי ולפיכך אינן שווים כשלעצמם, ואם זהו דינו של כל שוויון שאנו מוצאים בעולם כיצד נוכל להכיר ולדעת את השוויון עצמו או אידיאת השוויון? התשובה היא שמעבר זה אף הוא מנוע וכי לא ניתן להסיק ידיעה על סמך סברה. הפיתרון של אפלטון לבעיה זו הוא דרך תורת ההיזכרות, דהיינו, ידיעת האידיאות כבר טבועה בנו ואין לנו צורך להקיש אותה בדרך כלשהו מעולם החושים אלא לחפשה בתוך עצמנו בכוח המחשבה. ממקלות השווים אינם מגלים לנו מהו השוויון אלא זהו השוויון עצמו, אידיאת השוויון, שמגלה לנו כי המקלות שווים, או במילים אחרות, בכדי לדעת שהמקלות שווים עלינו כתנאי מקדים לדעת השוויון מהו והמסקנה המתבקשת היא שמושג או אידיאה זו כבר טבועים בנו ואנו למעשה 'נזכרים' בהם בכדי לקבוע שהמקלות שווים.
לדעתי אין צורך ואף מטעה לפרש את המושג "היזכרות" כפשוטו בדרך בה ידענו פעם את שמו אדם כלשהו ועתה אנו מנסים לשחזרו, וכן אין צורך להידרש להנחות של גלגול נשמות או נצחיות הנפש. תחת זאת לדעתי יש לראות ב'היזכרות' את יכולתה בכוח של המחשבה להשיג את האידיאה. במילים אחרות, הדרך לידיעת האידיאה אינה אמפיריציסטית והיא אינה עוברת דרך העולם הנגלה לעניינו אלא היא רציונליסטית והדרך אל הידיעה היא דרכה של המחשבה בלבד וללא פנייה לחושים שכבולים בעולם משתנה ויחסי. ה'היזכרות' היא במובן שהיכולת להשיג את האידיאה טבועה במחשבה וכל שעלינו לעשות הוא למעשה להוציא יכולת זו לפועל.