הקדם-סוקראטיים, הסופיסטים וסוקראטס

למעבר מהעיסוק האונטולוגי שאפיין את ההוגים הקדם-סוקראטים לנושאים ההומניסטיים יותר של הסופיסטים כגון תורות המוסר והמדינה ניתן להציע לשתי סיבות. ראשית המבוי הסתום אליו נקלעה האונטולוגיה לאחר פרמנידס והאסכולה האליאטית ושנית לחיי החברה והמדינה באתונה הדמוקרטית בה לעיסוק בתחומים שמשכו את הסופיסטים הייתה תועלת ניכרת וממשית.

פרמנידס ותומכיו אחראים במידה רבה לקיפאון שידע תחום האונטולוגיה לאחריהם. הלוגיקה הקפדנית של פרמנידס הוליכה למסקנה כי תנועה וריבוי אינם מן האפשר וצמצמה את המציאות כפי שהיא נתפסת לאשליה בלבד. מצב זה מחד הקשה מאוד על מציאת מענה לתורת פרמנידס וערעור על מסקנותיו, מאידך ההבחנה של פרמנידס בין "דרך האמת" שעליה כמדומה לא ניתן עוד להוסיף דבר לבין "דרך ההיראות" שבה כמדומה אין טעם להגיד דבר יצרה למעשה כר פורה בו יכלו הסופיסטים לפעול. כאשר ה"אמת" הוגלתה אל מחוץ לחיי היומיום נפתח למעשה פתח לעיסוק החביב על הסופיסטים – הוכחת דבר והיפוכו, האמת כבר איננה רלוונטית כי איננה חלק מ"דרך ההיראות" ומה שחשוב עתה לחיי היומיום הוא ההוכחה או השכנוע. יש לציין בנוסף כי דרך אחת לתקוף את מהלכיו של פרמנידס היא לערער על יכולתה של החשיבה האנושית להגיע למסקנות ברות קיימא אודות הממשות, מה שהוליך בקרב הסופיסטים לעיסוק ראשוני באפיסטמולוגיה (שגם הפנתה את ההתמקדות מהטבע אל האדם) בטענה שיש לפתור שאלות אלו לפני הפנייה לאונטולוגיה בדרך החקירה הלוגית.

שנית, בחברה כמו אתונה וגרורותיה שהייתה דמוקרטית במידה כזו או אחרת שלט מאפיין מרכזי של הדמוקרטיה לפיו אין אמת אבסולוטית אלא רלטיביסטית בלבד. בשלטון אוטוקרטי או תיאוקרטי ישנה אמת אחת בלתי מעורערת שהיא רצון השליט או האל, אך בדמוקרטיה האמת היא יחסית ונקבעת לפי כמות התומכים והמתנגדים לה בקרב בעלי זכות הבחירה. במצב כזה נודעת חשיבות גדולה ליכולת הדיבור והשכנוע, הרטוריקה, שכן היא מתרגמת לכוח פוליטי בייחוד כאשר דרך קבלת ההחלטות היא על ידי נאומים בפני קהל רחב.

אין בכך בכדי להכליל את כל פועלם של הסופיסטים כשרלטנות פילוסופית-רטורית שכל תכליתה כוח פוליטי, ובקרב כמה מבני שיחו של סוקראטס ניכרת השאיפה (והיוהרה) להעמיד משנה סדורה שתבאר דבר מה בעולם המציאות. אך עיקר מרצם של הסופיסטים הופנה לענייני המדינה והרטוריקה בשל הערך והתמורה (והיוקרה) הממשיים שהיו לאלו, בעוד שהאונטולוגיה נזנחה הן מחמת המבוי הסתום אליו נקלעה, הן מחוסר הרלוונטיות שלה לחיי היומיום והן בשל הדרישה לפתור סוגיות של הכרה כתנאי מקדים לעיסוק בתחום זה.

במובנים רבים קשה יהיה להכליל את סוקראטס כאחד מן הסופיסטים, ומכמה טעמים. על פניו אכן נראה סוקראטס כסופיסט מעצם עיסוקו בשיחות הנסובות על פילוסופיה, מדעי המדינה והמוסר, בייחוד כאשר לעיתים בולטת להיטותו לנצח את בן שיחו ולצאת מהדיאלוג עם ידו על העליונה. כך ניתן לקבוע כי גם אם לא היה סופיסט להלכה, הרי ללא ספק הוא "שיחק במגרש" של הסופיסטים וכתב האישום כנגדו מראה כי הוא גם נתפס לפחות בעיני חלק מהחברה האתונאית כאחד מן הסופיסטים.

אך כמה דברים בכל זאת מבדילים את סוקראטס משאר הסופיסטים.

במישור הצורני של הדיון סוקראטס אינו מרצה ואינו קובע קביעות כדרכם של פרותגורס או גורגיאס, למשל. השימוש באירוניה הסוקראטית המיתממת מבחינה אותו מהסופיסטים (ואולי זה חלק ניכר מתכליתה), בעוד שבני שיחו לרוב מגיעים לדיון עם טענות מן המוכן והמטרה לשכנע בצדקתן, סוקראטס מציב עצמו בעמדת הסקרן שאינו יודע ואינו בטוח בדבר ומטרתו לרדת לעומקם של דברים ולבררם. לעיתים הוא מציג עצמו ממש כתלמיד הבא להאזין לדברי חכמים ולהחכים מהם, אך הוא עושה שימוש בעמדה זו בכדי להקשות בשאלות (שיטת האלנכוס) ולהפריך כל טענה שמועלית בפניו.

גם מטרת הדיון של סוקראטס לרוב שונה מזו של הסופיסטים. בעוד שתכלית הדיון בעבור הסופיסט היא מסקנה כלשהי (ורצוי מסקנתו שלו), הרי שסוקראטס בדיאלוגים המוקדמים חותר פעם אחר פעם בכדי להראות שמסקנה איננה מן האפשר, או שלפחות אינה כה פשוטה וברורה כפי שסובר בתחילה בן שיחו, ודיוניו מסתיימים במסקנה שאין מסקנה – אפוריה.

בהקשר זה, נראה כי על אף הצהרותיו וגישתו, הרי שמסקנת הדיון תמיד ידועה מראש לסוקראטס (גם ובעיקר אם היא האי-מסקנה, האפוריה) והוא אינו מוכן להתפשר עליה. בני שיחו, מאידך, משנים תדיר את דעתם כאשר מוצג בפניהם מהלך משכנע.

בתחום הרעיוני, על אף גישתו המוצהרת, מחזיק סוקראטס בכמה רעיונות בהם הוא דבק ורואה בהם אמת בלתי-מעורערת (כמו הסגולה הטובה האחת, שום אדם אינו עושה עוול מרצונו וכו') או לפחות כיסודות הפילוסופיה שלו. זאת מול המוניטין שיצא לסופיסטים כנהנים להוכיח דבר והיפוכו כנכונים ושגויים גם יחד. בהקשר זה ניתן גם להביא את חיפושו העיקש אחר הגדרה כנקודת מוצא לכל דיון. ניתן אולי לראות זאת כריאקציה לרלטיביזם הסופיסטי, אם "הסגולה הטובה" הופכת למושג יחסי ובלתי מוגדר הרי היא יכולה לשמש לכל תכלית ולכל מטרה, לכן מבקש סוקראטס לעגן את המושג בהגדרה חד-משמעית בכדי להשיב לדיונים את ערך האמת שלהם.

בתחום התודעתי ראוי לציין כי סוקראטס עצמו אינו רואה עצמו כסופיסט, לא אחת בדיאלוגים הוא מבדיל עצמו מהסופיסטים וב'אפולוגיה' הוא הודף באופן ישיר את הטענה על היותו סופיסט ומציג לכך נימוקים (בעיקר – את עוניו).

גם במישור הפוליטי, לפי הצהרתו שלו ב'אפולוגיה', נבדל סוקראטס מהסופיסטים. בעוד שהסופיסטים רואים או מבקשים לראות ברכה חומרית או פוליטית בעמלם, סוקראטס הרי מביא עצמו לבסוף עד להוצאה להורג שלמעשה נובעת מכך שהוא מסרב להתפשר על עמדותיו (ואחת מעמדותיו היא לא להתפשר על עמדותיו) והרעיונות שלאורם הוא הולך, וכהצהרתו, מבלי להתחשב בשיקולי תועלת, כסף וכו'. הפלפלנות הפילוסופים של הסופיסטים נועדה להביא להם יוקרה, כוח ועושר, אך חייו של סוקראטס הביאו לו עוני, קלון ציבורי, משפט והוצאה להורג, וזו אולי הוכחה מספקת בכדי להראות שלא היה סופיסט, ואם כן היה סופיסט, אזי היה סופיסט בלתי מוצלח בעליל.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות