מהו מיתוס

מושאיה הראשונים של הפילוסופיה זהים למעשה לאלו של המיתוס: קוסמולוגיה וקוסמוגניה, ונובעים מהתבוננות האדם סביבו וניסיון לתת הסברים לנגלה לנגד עיניו.

המיתוס מעוגן כחלק אינטגרלי בתרבות על סמך פונקציה שהוא ממלא וזו הסיבה להישרדותו כמסורת בעל-פה (המיתוס הוא קודם כל מועבר בעל-פה, רק אחר-כך כתוב).

עניין פנימי ועניין חיצוני: אגדות עם הן סיפור "סגור", מיתוס הוא סיפור "פתוח" שעוסק במשהו מעבר לגבולותיו שלו (הערך הוא לא סיפורי גרידא).

"המיתוס הוא הביטוי של ממשויות בלתי נראות במונחים של תופעות נראות" (Schniewind) – ביטוי של המופשט והכללי במונחים של הקונקרטי והפרטי.

הגישה הבסיסית היא שמיתוסים באים בכדי לתאר תופעות טבע (ישנה טענה כי כל המיתוסים קשורים במחזור השמש). ישנם מיתוסים קוסמולוגים וקוסמוגנים, וישנם אטיולוגיים הבאים להסביר תופעה או מצב מסוים (בין אם הסבר על פעילות הר-געש – הפייסטוס, או כתב הרשאה חברתי להצדקת שלטון של מלך ושושלת מסוימים).

המיתוס מבקש להביע משמעות כללית דרך מקרה פרטי:

א.      האנשה של מושג (כמו נמסיס אלת הנקמה)

ב.       אנלוגיות

ג.        חזרה על מבנה בסיסי. לפי תורות סטרוקטורליסטיות: העמדת ניגודים בסיסיים ויצוגם (כמו אלים לעומת בני-אדם)

בין מיתוס למדע: סיבתיות ישירה במיתוס, אין סיבות כלליות לתולדות כלליות אלא רק סיבות ספציפיות לתולדות ספציפיות. אין תהליך, א' הופך לב' באופן ישיר. אין שיטה, אלא רק אוסף של כוחות ותולדותיהם (מוירה וכניעת האלים לגורל כניצן ראשון של כלליות והאחדה אצל הומרוס). המדע מנסה להראות את האירוע הקונקרטי כמקרה פרטי של חוק כללי. במרחב המיתי ישנן נקודות השונות באופיין מאחרות (למשל הר האולימפוס), לא כך במדע הרואה במרחב והזמן כמושג הומוגני.

מאפיין של כתיבת המיתוסים היוונים (הומרוס והיסיודוס) הוא פנייה למוזות בכדי שיגלו משהו על העולם. המחבר אינו לוקח אחריות על דבריו, דבריו הם דברי המוזות, ולפיכך הוא אינו מבקש להגן עליהם, משום שלא ניתן להגן עליהם – אין חשיבה רציונלית. המעבר לפילוסופיה הוא ויתור על המוזות ואמונה ביכולתו של האדם להגיע בכוחות עצמו לתשובות לגבי הסובב אותו.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות