סיכום מאמר: השסע העמוק- רטרו נגד מטרו \ יורם פרי

 "השסע העמוק: רטרו נגד מטרו" מתוך יד איש באחיו ליורם פרי.
 (עמ' 69-108)

מלחמות תרבות בישראל

סיכומי מאמרים במדעי המדינה 

בקצרה – שיטת המטרו מול הרטרו מנסה לאפשר חלוקה חברתית חדשה שתחליף את מפת השסעים המיושנת ולצייר מפה של מלחמת תרבות סביב ציר חדש, ועל ידי כך לאפשר ניתוח שיענה על הליקויים סביב ההכללות הלא מדויקות שיצרה החלוקה לשסעים. המטרו הם מודרניים, חילוניים, אינדיבידואליסטים, מטריאליסטים ואוהבי אדם, הרטרו הם שמרנים, נוטים לדתיות, מעדיפים את הדומה ותומכים בסדר היררכי, משמעת וציות – לאל, לאב, למדינה.

שמאלנים אשכנזים וחילונים מול ימנים מזרחים ודתיים ? יורם פרי טוען שההגדרות האלה צרות מדי, ולמרות הן לפעמים מתאימות הן לא מראות את התמונה המלאה של מלחמת התרבות בישראל, בעיקר כיוון שהן מתארות מאפיינים ולא גורמים.

 

הרעיון:

השיח הפוליטי והפובליציסטי הישראלי מבוסס כמעט תמיד על החלוקה המקובלת והנפוצה לשסעים – פוליטי, דתי ועדתי. לטענתו של פרי, החלוקה הזאת, שנראית לכאורה הולמת, בעייתית ויש בה פגמים רבים: קודם כל, ההגדרות לא מדויקות ומבלבלות, גם סביב ההבדל בין תפיסה אידאולוגית להתנהגות פוליטית שלא תמיד חופפות, אך בעיקר בגלל שההגדרות עצמם מסובכות מאוד. מי נקרא "דתי" – שומר שבת, נטור קרתא או מצביע ש"ס? ומי הוא "ימני"? תושב כפר תפוח, תושב מעלה אדומים או קיבוצניק איש צומת?

פרי טוען כי נסיון להגדיר את המשתתפים במלחמת התרבות הישראלית לפי הקטגוריזציה המקובלת הוא משגה, והוא מציע שיטה אחרת, המבוססת על שיטת ניתוח שהתפתחה בארה"ב לאחר הבחירות של 2004 בעיקר בזכות ספרו של ספרלינג  (Sperling)שטבע את המושגים: הרטרו והמטרו. החוקרים האמריקנים טענו כי ההבדל בהצבעה הוא איננו פרי חלוקי דעות פוליטיים או מצב סוציו אקונומי אלא  נובע מהבדלים תרבותיים מהותיים שמקורם בהשקפות עולם שונות, תפיסות דתיות ומסגרות תרבותית אחרות לגמרי המבוססות על דרכי חיים נבדלות בין שתי הקבוצות.

באמריקה מתוארים המטרו (הכחולים, תומכי הדמוקרטים) המבוססים מבחינה גיאוגרפית במטרופולינים לאורך החופים כבעלי תפיסת עולם קוסמופוליטית ואוניברסליסטית, נתמכת מדעית ותומכת בחידושים ושואפת לעצב את העולם בו היא חיה. תפוצת הרטרו (האדומים – תומכי הרפובליקנים), לעומתם, (הדוגלת בשמרנות – רטרואקטיבית) – פזורה במרכז היבשת, מאמינה בתיאוריית הבריאה ולא במדע, מדגישה את הסמכות והחובה לציית, ומעלה על נס את ערכי המשפחה והמסורת.

צידוק אפשרי לפער בין הקבוצות מציע הבלשן ג'ורג' לייקוף (Lakoff)  שטוען בספרו כי ניתן להבחין בין חברים בשתי קבוצות התרבות על סמך בסיס פסיכולוגי תת הכרתי: "תפיסות פוליטיות בסיסיות של אמריקנים מוכתבות על ידי המבנה המוסרי השונה המתעצב בילדות דרך החוויה המשפחתית:  מצד אחד הסגנון התומך והמעודד, ומצד שני המשפחה הקפדנית והמחמירה.הבדל זה המתפתח ממטפורות מוסריות ברמת התת מודע, בייחוד בהשפעתו של אב המשפחה, הוא המעצב את תפיסות העולם השונות, הליברלית והשמרנית". מכך נגזר כי מחקר המבוסס על  ניתוח עמדה פוליטית בתחומים שונים אינו מספיק, ודרושה גם בדיקה  של "מכלול המוסר משפחתי":  הגדל במסגרת מאפשרת ותומכת יהיה בעד חברת רווחה התומכת בחלשים, חברה כזו מעודדת להגשמה עצמית ומאפשרת לאישה זכות על גופה למשל. מסגרת מחמירה וסמכותית בילדות תביא לתמיכה במדינה המתערבת כמה שפחות בחיי האזרחים, אך נוקטת יד ברזל בענייני חוק ומשמעת, "חברה שאינה אוהבת פסיכולוגים ומעדיפה עונש מוות לפושעים על פני ריבוי של עו"סים טובי לב".

פרי מודע להבדל בין הקהילה האמריקנית לישראלית, אך הוא מתעקש לטעון כי מדובר בחלוקה הרלוונטית גם לישראל, על אף חלוקתה המובהקת ל"שבטים" (שניים עיקריים -פלסטיני ויהודי, וחמישה שבטים בתוך הפסיפס היהודי – רוסים, חרדים, דתיים לאומיים, צפונים ודרומיים). הוא חוזר ומציין כי למרות החלוקה ותתי החלוקה גם אצלנו ניטשת מלחמת תרבות בין שני גושים גדולים – מסגרות על – שלטענתו יש להן מעט משותף ביניהן, והן חלוקות עמוקות בשאלות כיצד צריכים להתנהל החיים הציבוריים  במדינה. בשורה התחתונה- המאבק הוא לא בין ימין שמאל קלאסיים, או דתיים חילונים כפשוטם, אלא בין מערכות תרבותיות (המורכבות מ"מקבץ ערכים" המבנים תפיסות תרבותיות) מתנגשות.

 

ההבדלים בין אנשי המטרו לרטרו בארץ מבחינת התייחסותם לנושאי ליבה בשיח התרבותי-אזרחי הישראלי.

ערך

מטרו

רטרו

ישראלים  מול יהודים:

מימד מגדיר בסיסי בתפיסה האזרחית.

קודם כל ישראלים

ביטויים תרבותיים: הישראלי הוא

" איש של בלי חוכמות, בלי התייפיפות, של דוגרי, ללא קנאות, עם יושר פנימי" – מתוך הספד שכתב יורם קניוק על רבין

קודם כל יהודים.

ביטויים תרבותיים: "הישראליות היא קצרת אופק להחריד, היא תקרוס ותעלם", לעומתה –  היהדות היא "זהות אתנית מיוחדת במינה, הרווייה סבל וזרות", היא עומדת אלפי שנים מול העולם- "ובגויים לא ייתחשב". (מתוך מאמר של יואב שורק בבטאון "פנים").

לאומיות פוליטית מול  אתנו לאומיות:

לאומיות פוליטית: בסיס השייכות לקולקטיב הישראלי הוא האזרחות, חבר בקולקטיב כל מי שהוא אזרח המדינה. תפיסה פוליטית אוניברסליסטית.

אתנו לאומיות – בסיס חברות פרימורדיאלי – ראשוני, בסיסי ומולד. תפיסה פוליטית מדירה מהגדרתה, "יוצרת דמוקרטיה של אדונים", אך מצדדיה טוענים כי היא "מבטאת שורשיות היסטורית, שיוך לפי רקע היסטורי דתי ותרבותי, קרבת דם וקדושת האדמה".

המדינה מול הארץ

ערך על – זיקה למדינה

כאשר מלחמת ששת הימים  מגדירה מחדש את הקשר המובן מאליו עד אז בין מדינת ישראל וארץ ישראל, כשהיא מרחיבה את גבולות הארץ אך לא את גבולות המדינה.

ערך על – זיקה לארץ ישראל

בעיקר סביב רקע של מסורת דתית: המדינה היא מוצר רציונלי, קר ואינסטרומנטלי, לעומת ארץ ישראל שהיא "לב העולם"

מדינה יהודית מול מדינה דמוקרטית: הגדרה סכמטית ופשטנית ואחוזים משונים

דמוקרטית. מדינה דמוקרטית ויהודית הוא מושג מוגבל וכמעט אוקסימורוני.

54.7% יעדיפו לתמוך בדמוקרטיה במקרה של סתירה בין ערכי הדמוקרטיה לאלה של ההלכה היהודית.

יהודית: 41% יעדיפו לתמוך בהלכה במקרה של סתירה בין ערכי הדמוקרטיה לאלה של ההלכה היהודית.

פרטיקולריזם מול אוניברסליזם

אוניברסליזם – הזיקה הנעלה היא הזיקה למשפחת העמים – "עם ככל העמים". המפלגות הסוציאליסטיות מניפות שני דגלים – אדום, פועלי כל העולם, וכחול לבן ישראלי.

פרטיקולריזםעליונות לזיקה ללאום על פני זיקות לקולקטיבים אחרים:  מדובר ב"מאבק רוחני ערכי מול הומניזם שדוף ואומלל" (הרב זולדן מנווה דקלים ערב הגירוש 2005 ).

באפן סמלי – חד-נס, רק דגל ישראל.

זמן מעגלי לעומת זמן לינארי

האוריינטציה עתידית, יש להמשיך ולשאוף למחר טוב יותר, זהו תהליך של שיפור מתמיד.

משיעבוד לגאולה – ולעצמאות.

שמעון פרס בעקבות הסכמי אוסלו והתגשמות חזון המזה"ת החדש: "צריך להפסיק ללמד היסטוריה בבתיה"ס"

הזמן מעגלי, סגור, ונקודת ההתייחסות היא העבר, ממנו יש לשאוב ואליו יש לשאוף, להחזיר עטרה ליושנה ולחדש ימינו כקדם.

תפיסה משיחית אנכרוניסטית, ולכן הקריאה כי הפלסטינים הם עמלק היא הגיונית,

 וכך היטלר, המן וערפאת מוזכרים בשורה אחת בנאום של בגין. שהרי "בכל דור ודור באים עלינו לכלותינו". יצחק שמיר: "הים אותו הים והערבים אותם ערבים".

קולקטיביזם מול אינדיבידואליזם

"מתן לגיטימציה להפרדת הזירה הפרטית והשיקולים הפרטיים מהזירה הציבורית והשיקולים הכלל-חברתיים" משמעות מושגת דרך חידוש וייחודיות

משמעות בחיים מושגת בעיקר דרך הזדהות קבוצתית, השתתפות בחיים המשותפים ושאיפה קודם כל לקדם את מטרות הקבוצה

שימור מול חידוש כיצד משמרים את המרקם החברתי?

 2 השקפות עולם עיקריות: היררכיה מול שיוויון,  והרמוניה מול ניצול.

מבנה שיוויוני, המעודד אחריות אישית ושיתוף פעולה של הפרטים. מערכת גמישה המעודדת משא ומתן וסובלנות, ליברליזם, פתיחות לשינוי וחידוש.

אוטונומיה ורצון להשתייכות שוויונית מגבירים אוריינטציה השתתפותית.

אוריינטציה היררכית – דוגלת בשימור, בטחון, קונפורמיות ומסורת, ("חדש אסור מן התורה"), סמכות היררכיה והישגיות מגבירות אוריינטציה נתינית.

הדתיות היא גורם משמעותי בבניית חלק ניכר ממרכיבי סכמת הרטרו-מטרו. ישנו קשר הדוק בין דתיות להשתייכות פוליטית, כשמבחינת ההגדרה העצמית, רוב מובהק ממי שמגדיר עצמו דתי יגדיר עצמו גם כימני  וכנ"ל לגבי החילוניים  והשמאל, אחוזים דומים במדגמים הבודקים את היחס לשלום. בולט במיוחד היחס בין דתיות לסובלנות פוליטית ותמיכה בערכים דמוקרטיים.  קיים גם קשר דומה בין דתיות ופילוח עדתי: מטרו אשכנזים ורטרו לאו דווקא אשכנזים. ובכל זאת, דתיות היא חלק ולא גורם מכונן

 

סיכום ביניים והצטדקות של הפרופ':

שיטת הרטרו-מטרו לא נבחנה אמפירית עדיין בארץ,  אך היא מאפשרת להגיע לתובנות אחרות שלאו דווקא מתקיימות לפי החלוקה הקלאסית לימין שמאל או לדתיים-חילונים:  בעיקר כאלה הנוגעות למכלול התרבותי הרחב שנושאת איתה כל קבוצה,  בהן לתפיסה הדתית יש אלמנט מעצב והן כוללות בתוכן גם השקפה פוליטית. זוהי בעצם נקודת החוזק (והחולשה) של השיטה: היא כוללנית יותר, ומצליחה להכניס למסגרת השוואתית את הקבוצה הגדולה של אלו המגדירים עצמם  מסורתיים, שמהווים יוצאים מן הכלל עבור ההגדרות המקובלות.

 

תל אביב מול ירושלים כמשל

חלוקת הרטרו- מטרו היא חלוקה שמאחדת את התרבותי עם ההתנהגותי והפוליטי: קל להבין את ההבדל בין שתי הקבוצות כפי שהוא בא לידי ביטוי בתפיסות המקובלות של ירושלים ותל אביב. "עיר העבר והנצח מול עיר ההווה והעתיד", זו שיסודותיה בסלע וזו היושבת על מים, עיר שמבטאת את התנ"ך והשורשים הלאומיים לעומת בירת התרבות הישראלית המודרנית והחילונית. דורון רוזנבלום על ירושלים בעיני התל אביבי : "יושן, סטגנציה, לאומיות, דתיות, עמישראליות, האמת הקיומית" – לעומת תל אביב שהיא "שחיתות, הדוניזם, פריצות, הוללות…" וכו' וכו'

תל אביב כולה ישראליות, והעובדה שאין בה ערבים וחרדים הופכת אותה לכזאת: ירושלים הטרוגנית מאוד אך יש בה אפס סובלנות.

המקום הקטן מול המקום הגדול: רעיון של צמד החוקרים גורביץ וארן. המקום הקטן – לוקאלי ועכשווי. המקום הגדול – המקום שמעבר למקומות, המקום שהוא אידאה של מקום, שהוא רעיון לפני שהוא מקום. היחס ביניהם הוא לא יחס של גודל אלא של תפיסה: תל אביב היא המקום הקטן, הקיים במציאות ועוסק בענייני פרנסה ויומיום. ירושלים היא משל, אגדה וציווי, לפני שהיא עיר, ולכן היא המקום הגדול. בירושלים חיים פועלים ומפגינים נאמני הר הבית המעוניינים לקרב את ימות המשיח, ולהשיב את התורה להיות "תרבותו של כלל ישראל". בתל אביב, בניגוד ברור, מפגינים 400,000 נגד הטבח בסברה ושתילה, היא ביתו של מחנה השלום וכו'.

 

ביקורת עצמית וטענות נוספות, מחזקות ומחלישות.

אין לזהות את החלוקה בין המטרו לרטרו עם החלוקה הפוליטית הישראלית לימין שמאל: אמנם יש ייצוג רב לשמאל במטרו ולהיפך, אך גם זהו איננו גורם מכונן. מעבר לכך, פרי טוען שפעמים רבות אין תואם בין עמדות רשמיות ורטוריקה של תנועות פוליטיות למעשים שלהן בפועל: מפלגה שמתיימרת לייצג את ציבור הפועלים ולייצג סדר יום אוניברסליסטי תהיה פעמים רבות זו שמכשירה התנחלויות  ולמעשה תעדיף סדר יום "יהודי" על שוויוני. פרי טורח לציין בהבלטה כי לא מדובר בחלוקה בין טובים ורעים, אלא במערכות מוסריות מקבילות שמבוססות על השקפות עולם סדורות ושלמות, וביטויים מוגזמים של כל אחת משתי השיטות יכולה להביא לתוצאות הרסניות ולהתפרצויות אלימות.

 

פרי מציין חוקרים שטענו כי מלחמת התרבות בישראל היא של רציונליזם (מטרו) מול אמונה במיתוסים (רטרו) – כך ניצח ב 77' "הימין האמוציונאלי" את "השמאל הרציונאלי" (שפירא), וכך מתאר דורון רוזנבלום את רבין בתור "בנה המובהק של הפרגמטיות הרציונאלית החילונית".

 

מבחינה אורגנית, פרי טוען שתרבות הרטרו מגובשת ואחידה יותר, לעומת המטרו שהלכידות התרבותית שלה דלילה יותר. קבוצות רבות בקרב הרטרו נמצאות בשולי הרצף האידיאולוגי: תומכי כהנא, רוב החרדים, הדרדעים,  הברסלבים, נאמני הר הבית וכו', אך ישנם במקביל גם חילונים רבים שתומכים במסרי הרטרו.  לאנשי המטרו מעט חלקים השייכים לשוליים הקיצוניים: אלה הם הפוסט ציונים והאנרכיסטים. ניתן לראות כי לא קיימת דיכוטומיה מובהקת למשל בשאלת הלאומיות: קיים בישראל רוב מוצק התומך באתנו לאומיות – יהודים מול ערבים, גם בקרב תומכי שמאל וסוציאליסטים שלכאורה היה מצופה שיתמכו בתפיסה אזרחית: שמאלנים פוליטית מחזיקים בתפיסות עולם מבוססות גזע. כיצד זה ייתכן? זה לא השאלה, כיוון שזו עובדה. תיאור הרטרו-מטרו מדלג בחינניות מעל הסתירה הזו: זה בכלל לא עניין פוליטי – זה עניין תרבותי.

 

 

 

 

 "השסע העמוק: רטרו נגד מטרו" מתוך יד איש באחיו ליורם פרי.
 (עמ' 69-108), סיכום של איתן פרי

 

בקצרה – שיטת המטרו מול הרטרו מנסה לאפשר חלוקה חברתית חדשה שתחליף את מפת השסעים המיושנת ולצייר מפה של מלחמת תרבות סביב ציר חדש, ועל ידי כך לאפשר ניתוח שיענה על הליקויים סביב ההכללות הלא מדויקות שיצרה החלוקה לשסעים. המטרו הם מודרניים, חילוניים, אינדיבידואליסטים, מטריאליסטים ואוהבי אדם, הרטרו הם שמרנים, נוטים לדתיות, מעדיפים את הדומה ותומכים בסדר היררכי, משמעת וציות – לאל, לאב, למדינה.

שמאלנים אשכנזים וחילונים מול ימנים מזרחים ודתיים ? יורם פרי טוען שההגדרות האלה צרות מדי, ולמרות הן לפעמים מתאימות הן לא מראות את התמונה המלאה של מלחמת התרבות בישראל, בעיקר כיוון שהן מתארות מאפיינים ולא גורמים.

 

הרעיון:

הצורך בשיטה

 

השיח הפוליטי והפובליציסטי הישראלי מבוסס כמעט תמיד על החלוקה המקובלת והנפוצה לשסעים – פוליטי, דתי ועדתי. לטענתו של פרי, החלוקה הזאת, שנראית לכאורה הולמת, בעייתית ויש בה פגמים רבים: קודם כל, ההגדרות לא מדויקות ומבלבלות, גם סביב ההבדל בין תפיסה אידאולוגית להתנהגות פוליטית שלא תמיד חופפות, אך בעיקר בגלל שההגדרות עצמם מסובכות מאוד. מי נקרא "דתי" – שומר שבת, נטור קרתא או מצביע ש"ס? ומי הוא "ימני"? תושב כפר תפוח, תושב מעלה אדומים או קיבוצניק איש צומת?

הרקע

 

פרי טוען כי נסיון להגדיר את המשתתפים במלחמת התרבות הישראלית לפי הקטגוריזציה המקובלת הוא משגה, והוא מציע שיטה אחרת, המבוססת על שיטת ניתוח שהתפתחה בארה"ב לאחר הבחירות של 2004 בעיקר בזכות ספרו של ספרלינג  (Sperling)שטבע את המושגים: הרטרו והמטרו. החוקרים האמריקנים טענו כי ההבדל בהצבעה הוא איננו פרי חלוקי דעות פוליטיים או מצב סוציו אקונומי אלא  נובע מהבדלים תרבותיים מהותיים שמקורם בהשקפות עולם שונות, תפיסות דתיות ומסגרות תרבותית אחרות לגמרי המבוססות על דרכי חיים נבדלות בין שתי הקבוצות.

רטרו מטרו בארה"ב

 

באמריקה מתוארים המטרו (הכחולים, תומכי הדמוקרטים) המבוססים מבחינה גיאוגרפית במטרופולינים לאורך החופים כבעלי תפיסת עולם קוסמופוליטית ואוניברסליסטית, נתמכת מדעית ותומכת בחידושים ושואפת לעצב את העולם בו היא חיה. תפוצת הרטרו (האדומים – תומכי הרפובליקנים), לעומתם, (הדוגלת בשמרנות – רטרואקטיבית) – פזורה במרכז היבשת, מאמינה בתיאוריית הבריאה ולא במדע, מדגישה את הסמכות והחובה לציית, ומעלה על נס את ערכי המשפחה והמסורת.

נימוק פסיכולוגי להבדלים

 

צידוק אפשרי לפער בין הקבוצות מציע הבלשן ג'ורג' לייקוף (Lakoff)  שטוען בספרו כי ניתן להבחין בין חברים בשתי קבוצות התרבות על סמך בסיס פסיכולוגי תת הכרתי: "תפיסות פוליטיות בסיסיות של אמריקנים מוכתבות על ידי המבנה המוסרי השונה המתעצב בילדות דרך החוויה המשפחתית:  מצד אחד הסגנון התומך והמעודד, ומצד שני המשפחה הקפדנית והמחמירה.הבדל זה המתפתח ממטפורות מוסריות ברמת התת מודע, בייחוד בהשפעתו של אב המשפחה, הוא המעצב את תפיסות העולם השונות, הליברלית והשמרנית". מכך נגזר כי מחקר המבוסס על  ניתוח עמדה פוליטית בתחומים שונים אינו מספיק, ודרושה גם בדיקה  של "מכלול המוסר משפחתי":  הגדל במסגרת מאפשרת ותומכת יהיה בעד חברת רווחה התומכת בחלשים, חברה כזו מעודדת להגשמה עצמית ומאפשרת לאישה זכות על גופה למשל. מסגרת מחמירה וסמכותית בילדות תביא לתמיכה במדינה המתערבת כמה שפחות בחיי האזרחים, אך נוקטת יד ברזל בענייני חוק ומשמעת, "חברה שאינה אוהבת פסיכולוגים ומעדיפה עונש מוות לפושעים על פני ריבוי של עו"סים טובי לב".

יישום השיטה בארץ

 

פרי מודע להבדל בין הקהילה האמריקנית לישראלית, אך הוא מתעקש לטעון כי מדובר בחלוקה הרלוונטית גם לישראל, על אף חלוקתה המובהקת ל"שבטים" (שניים עיקריים -פלסטיני ויהודי, וחמישה שבטים בתוך הפסיפס היהודי – רוסים, חרדים, דתיים לאומיים, צפונים ודרומיים). הוא חוזר ומציין כי למרות החלוקה ותתי החלוקה גם אצלנו ניטשת מלחמת תרבות בין שני גושים גדולים – מסגרות על – שלטענתו יש להן מעט משותף ביניהן, והן חלוקות עמוקות בשאלות כיצד צריכים להתנהל החיים הציבוריים  במדינה. בשורה התחתונה- המאבק הוא לא בין ימין שמאל קלאסיים, או דתיים חילונים כפשוטם, אלא בין מערכות תרבותיות (המורכבות מ"מקבץ ערכים" המבנים תפיסות תרבותיות) מתנגשות.

 

ההבדלים בין אנשי המטרו לרטרו בארץ מבחינת התייחסותם לנושאי ליבה בשיח התרבותי-אזרחי הישראלי.

 [מטעמי נוחות סידרתי אותם בטבלה, ההבדלים בין הקריטריונים לפעמים נראים מעט מאולצים, וזה בלשון המעטה, אך אלה הקריטריונים בהם השתמש פרי במאמרו ולכן דבקתי בהם. בגרשיים מופיעים קטעים חשובים פרי עטו או

שהוא מביא כמובאות המחזקות את טענותיו]

 

ערך

מטרו

רטרו

ישראלים  מול יהודים:

מימד מגדיר בסיסי בתפיסה האזרחית.

קודם כל ישראלים

ביטויים תרבותיים: הישראלי הוא

" איש של בלי חוכמות, בלי התייפיפות, של דוגרי, ללא קנאות, עם יושר פנימי" – מתוך הספד שכתב יורם קניוק על רבין

קודם כל יהודים.

ביטויים תרבותיים: "הישראליות היא קצרת אופק להחריד, היא תקרוס ותעלם", לעומתה –  היהדות היא "זהות אתנית מיוחדת במינה, הרווייה סבל וזרות", היא עומדת אלפי שנים מול העולם- "ובגויים לא ייתחשב". (מתוך מאמר של יואב שורק בבטאון "פנים").

לאומיות פוליטית מול  אתנו לאומיות:

לאומיות פוליטית: בסיס השייכות לקולקטיב הישראלי הוא האזרחות, חבר בקולקטיב כל מי שהוא אזרח המדינה. תפיסה פוליטית אוניברסליסטית.

אתנו לאומיות – בסיס חברות פרימורדיאלי – ראשוני, בסיסי ומולד. תפיסה פוליטית מדירה מהגדרתה, "יוצרת דמוקרטיה של אדונים", אך מצדדיה טוענים כי היא "מבטאת שורשיות היסטורית, שיוך לפי רקע היסטורי דתי ותרבותי, קרבת דם וקדושת האדמה".

המדינה מול הארץ

ערך על – זיקה למדינה

כאשר מלחמת 67' מגדירה מחדש את הקשר המובן מאליו עד אז בין מדינת ישראל וארץ ישראל, כשהיא מרחיבה את גבולות הארץ אך לא את גבולות המדינה.

ערך על – זיקה לארץ ישראל

בעיקר סביב רקע של מסורת דתית: המדינה היא מוצר רציונלי, קר ואינסטרומנטלי, לעומת ארץ ישראל שהיא "לב העולם"

מדינה יהודית מול מדינה דמוקרטית: הגדרה סכמטית ופשטנית ואחוזים משונים

דמוקרטית. מדינה דמוקרטית ויהודית הוא מושג מוגבל וכמעט אוקסימורוני.

54.7% יעדיפו לתמוך בדמוקרטיה במקרה של סתירה בין ערכי הדמוקרטיה לאלה של ההלכה היהודית.

יהודית: 41% יעדיפו לתמוך בהלכה במקרה של סתירה בין ערכי הדמוקרטיה לאלה של ההלכה היהודית.

פרטיקולריזם מול אוניברסליזם

אוניברסליזם – הזיקה הנעלה היא הזיקה למשפחת העמים – "עם ככל העמים". המפלגות הסוציאליסטיות מניפות שני דגלים – אדום, פועלי כל העולם, וכחול לבן ישראלי.

פרטיקולריזםעליונות לזיקה ללאום על פני זיקות לקולקטיבים אחרים:  מדובר ב"מאבק רוחני ערכי מול הומניזם שדוף ואומלל" (הרב זולדן מנווה דקלים ערב הגירוש 2005 ).

באפן סמלי – חד-נס, רק דגל ישראל.

זמן מעגלי לעומת זמן לינארי

האוריינטציה עתידית, יש להמשיך ולשאוף למחר טוב יותר, זהו תהליך של שיפור מתמיד.

משיעבוד לגאולה – ולעצמאות.

שמעון פרס בעקבות הסכמי אוסלו והתגשמות חזון המזה"ת החדש: "צריך להפסיק ללמד היסטוריה בבתיה"ס"

הזמן מעגלי, סגור, ונקודת ההתייחסות היא העבר, ממנו יש לשאוב ואליו יש לשאוף, להחזיר עטרה ליושנה ולחדש ימינו כקדם.

תפיסה משיחית אנכרוניסטית, ולכן הקריאה כי הפלסטינים הם עמלק היא הגיונית,

 וכך היטלר, המן וערפאת מוזכרים בשורה אחת בנאום של בגין. שהרי "בכל דור ודור באים עלינו לכלותינו". יצחק שמיר: "הים אותו הים והערבים אותם ערבים".

קולקטיביזם מול אינדיבידואליזם

"מתן לגיטימציה להפרדת הזירה הפרטית והשיקולים הפרטיים מהזירה הציבורית והשיקולים הכלל-חברתיים" משמעות מושגת דרך חידוש וייחודיות

משמעות בחיים מושגת בעיקר דרך הזדהות קבוצתית, השתתפות בחיים המשותפים ושאיפה קודם כל לקדם את מטרות הקבוצה

שימור מול חידוש כיצד משמרים את המרקם החברתי?

 2 השקפות עולם עיקריות: היררכיה מול שיוויון,  והרמוניה מול ניצול.

מבנה שיוויוני, המעודד אחריות אישית ושיתוף פעולה של הפרטים. מערכת גמישה המעודדת משא ומתן וסובלנות, ליברליזם, פתיחות לשינוי וחידוש.

אוטונומיה ורצון להשתייכות שוויונית מגבירים אוריינטציה השתתפותית.

אוריינטציה היררכית – דוגלת בשימור, בטחון, קונפורמיות ומסורת, ("חדש אסור מן התורה"), סמכות היררכיה והישגיות מגבירות אוריינטציה נתינית.

הדתיות היא גורם משמעותי בבניית חלק ניכר ממרכיבי סכמת הרטרו-מטרו. ישנו קשר הדוק בין דתיות להשתייכות פוליטית, כשמבחינת ההגדרה העצמית, רוב מובהק ממי שמגדיר עצמו דתי יגדיר עצמו גם כימני  וכנ"ל לגבי החילוניים  והשמאל, אחוזים דומים במדגמים הבודקים את היחס לשלום. בולט במיוחד היחס בין דתיות לסובלנות פוליטית ותמיכה בערכים דמוקרטיים.  קיים גם קשר דומה בין דתיות ופילוח עדתי: מטרו אשכנזים ורטרו לאו דווקא אשכנזים. ובכל זאת, דתיות היא חלק ולא גורם מכונן

 

סיכום ביניים והצטדקות של הפרופ':

שיטת הרטרו-מטרו לא נבחנה אמפירית עדיין בארץ,  אך היא מאפשרת להגיע לתובנות אחרות שלאו דווקא מתקיימות לפי החלוקה הקלאסית לימין שמאל או לדתיים-חילונים:  בעיקר כאלה הנוגעות למכלול התרבותי הרחב שנושאת איתה כל קבוצה,  בהן לתפיסה הדתית יש אלמנט מעצב והן כוללות בתוכן גם השקפה פוליטית. זוהי בעצם נקודת החוזק (והחולשה) של השיטה: היא כוללנית יותר, ומצליחה להכניס למסגרת השוואתית את הקבוצה הגדולה של אלו המגדירים עצמם  מסורתיים, שמהווים יוצאים מן הכלל עבור ההגדרות המקובלות.

 

תל אביב מול ירושלים כמשל

חלוקת הרטרו- מטרו היא חלוקה שמאחדת את התרבותי עם ההתנהגותי והפוליטי: קל להבין את ההבדל בין שתי הקבוצות כפי שהוא בא לידי ביטוי בתפיסות המקובלות של ירושלים ותל אביב. "עיר העבר והנצח מול עיר ההווה והעתיד", זו שיסודותיה בסלע וזו היושבת על מים, עיר שמבטאת את התנ"ך והשורשים הלאומיים לעומת בירת התרבות הישראלית המודרנית והחילונית. דורון רוזנבלום על ירושלים בעיני התל אביבי : "יושן, סטגנציה, לאומיות, דתיות, עמישראליות, האמת הקיומית" – לעומת תל אביב שהיא "שחיתות, הדוניזם, פריצות, הוללות…" וכו' וכו'

תל אביב כולה ישראליות, והעובדה שאין בה ערבים וחרדים הופכת אותה לכזאת: ירושלים הטרוגנית מאוד אך יש בה אפס סובלנות.

המקום הקטן מול המקום הגדול: רעיון של צמד החוקרים גורביץ וארן. המקום הקטן – לוקאלי ועכשווי. המקום הגדול – המקום שמעבר למקומות, המקום שהוא אידאה של מקום, שהוא רעיון לפני שהוא מקום. היחס ביניהם הוא לא יחס של גודל אלא של תפיסה: תל אביב היא המקום הקטן, הקיים במציאות ועוסק בענייני פרנסה ויומיום. ירושלים היא משל, אגדה וציווי, לפני שהיא עיר, ולכן היא המקום הגדול. בירושלים חיים פועלים ומפגינים נאמני הר הבית המעוניינים לקרב את ימות המשיח, ולהשיב את התורה להיות "תרבותו של כלל ישראל". בתל אביב, בניגוד ברור, מפגינים 400,000 נגד הטבח בסברה ושתילה, היא ביתו של מחנה השלום וכו'.

 

ביקורת עצמית וטענות נוספות, מחזקות ומחלישות.

לא

שמאל – ימין

 

אין לזהות את החלוקה בין המטרו לרטרו עם החלוקה הפוליטית הישראלית לימין שמאל: אמנם יש ייצוג רב לשמאל במטרו ולהיפך, אך גם זהו איננו גורם מכונן. מעבר לכך, פרי טוען שפעמים רבות אין תואם בין עמדות רשמיות ורטוריקה של תנועות פוליטיות למעשים שלהן בפועל: מפלגה שמתיימרת לייצג את ציבור הפועלים ולייצג סדר יום אוניברסליסטי תהיה פעמים רבות זו שמכשירה התנחלויות  ולמעשה תעדיף סדר יום "יהודי" על שוויוני. פרי טורח לציין בהבלטה כי לא מדובר בחלוקה בין טובים ורעים, אלא במערכות מוסריות מקבילות שמבוססות על השקפות עולם סדורות ושלמות, וביטויים מוגזמים של כל אחת משתי השיטות יכולה להביא לתוצאות הרסניות ולהתפרצויות אלימות.

 

רציונליזם – אמוציונליזם

 

פרי מציין חוקרים שטענו כי מלחמת התרבות בישראל היא של רציונליזם (מטרו) מול אמונה במיתוסים (רטרו) – כך ניצח ב 77' "הימין האמוציונאלי" את "השמאל הרציונאלי" (שפירא), וכך מתאר דורון רוזנבלום את רבין בתור "בנה המובהק של הפרגמטיות הרציונאלית החילונית".

 

לכידות תרבותית

 

מבחינה אורגנית, פרי טוען שתרבות הרטרו מגובשת ואחידה יותר, לעומת המטרו שהלכידות התרבותית שלה דלילה יותר. קבוצות רבות בקרב הרטרו נמצאות בשולי הרצף האידיאולוגי: תומכי כהנא, רוב החרדים, הדרדעים,  הברסלבים, נאמני הר הבית וכו', אך ישנם במקביל גם חילונים רבים שתומכים במסרי הרטרו.  לאנשי המטרו מעט חלקים השייכים לשוליים הקיצוניים: אלה הם הפוסט ציונים והאנרכיסטים. ניתן לראות כי לא קיימת דיכוטומיה מובהקת למשל בשאלת הלאומיות: קיים בישראל רוב מוצק התומך באתנו לאומיות – יהודים מול ערבים, גם בקרב תומכי שמאל וסוציאליסטים שלכאורה היה מצופה שיתמכו בתפיסה אזרחית: שמאלנים פוליטית מחזיקים בתפיסות עולם מבוססות גזע. כיצד זה ייתכן? זה לא השאלה, כיוון שזו עובדה. תיאור הרטרו-מטרו מדלג בחינניות מעל הסתירה הזו: זה בכלל לא עניין פוליטי – זה עניין תרבותי.

 

 

 

 

 

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: