הצבר- דיוקן (עוז אלמוג), עמ' 14-26, 35-52
הרקע- מושג הצבר הוא הגדרה תרבותית של הדור של ילידי הארץ שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ועולים בצעירותם, שדיברו עברית כשפת אם, התחנכו במערכות החינוך של תנועת הפועלים, גדלו בקיבוצים ובמושבים ובערים היהודיות, עברו דרך תנועות הנוער ולחמו בהמשך בפלמ"ח ובהגנה- "דור הצברים".
מבוא, עמ' 14-26, ה"צבר" כארכיטיפ חברתי"-
השימוש בכינוי "צבר" החל בצורה ניכרת בשנת ה-30 וה-40, כתחליף לכינוי מוקדם יותר של הנוער הציוני- "עברי". הכינוי מתאר את ילידי הארץ, הדומים לשיח הקוצני אך מתוק, הגדל פרא על אדמת א"י.
את זכות היוצרים על המושג צבר מייחסים לעיתונאי אורי קיסרי, שפרסם ב"דואר היום" ב-1931 מאמר בנושא.
הפופולאריות של הכינוי בסוף שנות ה-30 ותחילת ה-40 הייתה במקביל לתפיסת עמדות הכוח הפוליטיות בארץ על ידי ה"צברים".
באמצע שנות ה-40 כבר יש התייחסות של הצברים אל עצמם כ"דור הצברים", להבדיל מ"דור החלוצים" של אבותיהם. משה שמיר כותב על כך ב"ילקוט הרעים", ואחריו גם אורי אבנרי, שמשבח את הדור הארצישראלי השולל את הגלות.
יש שלקחו את ה"צבריות" לקיצון, ופיתוח מתוכה את ה"כנעניות", את הניתוק משורשים יהודיים. הרצון לפתח חברה חדשה ו"עברית" מנותקת משורשיה. יונתן רטוש ועמוס קינן הם ממייצגי זרם זה.
יוקרת הצבר הגיעה לשיאה במלחמת העצמאות ומיד אחריה, אז נהגו לייחס את הצלחות המלחמה בעיקר לילידי הארץ, ולא לעולים שהתגייסו למלחמה ישר כשעלו. המחיר הכבד של המלחמה גרם לתחושת הכרת תודה עמוקה לדור הצעיר הלוחם, ומתעדי המלחמה, בוגרי הפלמ"ח, הדגישו שוב ושוב את דמותו של הצבר "יפה הבלורית והתואר" בלחימה ובהקרבה.
מאפייני הצבר באיורים ובסיפורים- מכנסיים קצרים, סנדלים תנ"כיות, בלורית מתבדרת, לבוש מרושל, כאפיה או כובע גרב. בטחון עצמי, נעריות, ממזריות, עוז רוח, וחוכמת מעשה.
גם העגה והניב הצבריים, של עברית מדוברת ו"דוגרית" תפסו מקום מרכזי בשיח, בעיתונות, ובתרבות הישראלית. הן בספרות- חסמב"ה וכו'.
גם ההומור הפלמ"חניקי-צברי, על טהרת הצ'יזבטים, הפך למרכזי בשיח. "ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר ב-1953…
דן בן אמץ היה לסמל הצבריות, בין היתר בתוכנית הרדיו של "קול ישראל" "שלושה בסירה אחת", שם הפיץ את ההומור הגס וחידודי הלשון של דור הצברים למאזינים הצעירים.
דור חדש של סופרים ומשוררים קם בשנות הארבעים, האליטה של הפלמ"ח, שתרמו מאוד להפצת הסטריאוטיפ של הצבר. ראשיתם בכתיבה של ס. יזהר ב-1938, אך בהמשך גם רבים אחרים, שהושפעו מאוד מהיוצרים הגדולים של התקופה- אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן. כתיבתם של הצברים התאפיינה בכתיבה על ההווי הצברי, עם גיבורים צבריים בסיפוריהם, ושימוש בעגה ובניב הצברי, הארצישראלי, מלא הבוטות וההומור.
מעל לכל בלטו ארבעה- המשורר חיים גורי, הפזמונאי חיים חפר, והסופרים ס. יזהר ומשה שמיר. הם ביטאו בעיני דורם והדורות שאחריהם את דור היוצרים הצברים, את דור תש"ח.
השפעתם הייתה חברתית הרבה יותר מאומנותית. הם היו צברים, שגדלו בקיבוצים, בתנועות הנוער, ובפלמ"ח, שביטאו את רוח התקופה תוך כדי התהוותה. הם הצליחו לבטא את השקפת העולם המוסרית ואת ערכיהם של בני דורם.
מבצע קדש ב-1956 היה לשיא בהערצה לדמות הצבר. משה דיין הרמטכ"ל היה כזה, והצנחנים, הטייסים, ולוחמי הקומנדו הימי היו לסימן היכר של הצבר הלוחם.
פרק 1, עמ' 35-52, שכרון אידיאליסטי/ א. הדת הציונית-
משיחיות חילונית- הרעיון הציוני, שהחל עוד במאה ה-19, הלך והפך עם יסוד העיר תל אביב, הקמת ארגון "השומר", והקמת "אם הקבוצות" דגניה (1909-1910) לדת חילונית. למהגרי העלייה השנייה והשלישית כבר הייתה תחושת שליחות והשתתפות בתהליך היסטורי.
ההתיישבות והחקלאות נהיו להגשמה אוטופית והושוו לחוויות של התגלות. שלונסקי משווה בין הנער שמואל התנ"כי לבין הנער הצבר החדש בשיר "התגלות".
תנועת הפועלים מובילה את הקו הזה, בין היתר בעיתונות שלה.
שמות מהתנ"ך לישובים ואגודות השיתופיות, מצטטים פסוקים התנ"ך בנאומים ועל מצבות ואנדרטאות. חיבור חזק בין המפעל הציוני לשורשים ההיסטוריים והדתיים של העם היהודי.
הקמת המדינה היא התגשמות הנבואה והחלום, ויום העצמאות הופך לחשוב שבחגים כמו בדתות לאום אחרות.
החוויה החלוצית כחוויה רוחנית אקסטאטית- תחושת אושר גדול, ממש רוחנית, אפפה את החלוצים ואחריהם גם הצברים. החוויה הדתית-אקסטאטית באה לידי ביטוי בשירה ובספרות, שהייתה מאוד מוערכת על ידי המהגרים היהודים, שבילדותם במזרח אירופה גדלו על הערכה ללמידה ולמילה הכתובה. הסופרים, כגון אורי צבי גרינברג, ראו את עצמם כחלק מהמהפכה, ולא כצופים מן הצד.
המכוונות אל עתיד אוטופי– על מנת למלא את האדם בתחושת ייעוד והגשמה, יש צורך ב"מדריך" מטאפיזי כלשהו, משמעות קיומית. א"ד גורדון כתב על כך שהציונות זקוקה לאמונה דתית ממש על מנת למלא את כוחות הנפש של עם ישראל.
הכריזמה המהפכנית של המהפכה הציונית סחפה את כולם, עם דגש על מכוונות אל העתיד, עתיד שיש לשאוף אליו. השאיפה אל העתיד מקלה על הסבל של היום, וסייעה למהגרים להתגבר על הקשיים מתוך אמונה בתכלית מעשיהם.
האידיאולוגיה החלוצית כתורה ומצוות– הרעיון הציוני נתפש בעיני רבים כתורת אמת, בין היתר עקב ריבוי הכתיבה והיצירה בנושא שתמכה בכך. הייתה ביקורת מעטה מאוד על היישוב היהודי בארץ ישראל, ואף פחות על הקיבוצים. מי שביקר הותקף והוקע, והקיבוצים והמתיישבים שמרו בקנאות על צדקת דרכם.
אנשי הרוח כתבו וביטאו את הרעיון הציוני בצורה מקיפה ואיכותית, והשימוש הרב במושגים מהעולם הדתי נועדו לסייע לתאר את הרגשות הממש דתיים שלהם כלפיו. חלוצים רבים, בעיקר מהפלג הקנאי של הציוניות הסוציאליסטית (למשל בשומר הצעיר), ממש רצו שהציונות תשמש כדת חדשה.
השימוש הרב במילה "צו/מצווה" ביטא הן את המימוש הדתי של הרעיון הציוני, והן את החטא והכפירה של מי שלא היה שותף לרעיון.
היחס הממש דתי אל הציונות הוליד גם פולמוס ער בתוך הקיבוצים והמפלגות, רצינות תהומית בנוגע ליישום הרעיון הסוציאליסטי-ציוני במצבים יום יומיים, בדומה להתפלפלות הלכתית דתית.
ה"דת" הציונית הגיעה למימדים של מערכת טוטלית, החובקת את עולמו של היחיד. היא נוגעת בכל תחומי ההוויה האנושית, ומנווטת את הפרט ברוב תחומי חייו על פי צווים ואידיאליים ברורים.
עלייה בסולם הרוחני והמוסרי– לשורש "ע.ל.ה" משמעות גדולה בעברית, מושג של התרוממות הנפש, רוחניות. היה שימוש רב בשיח החלוצי, "עלייה לארץ" וכו'. בעיקר בקרב תנועות הנוער- "עלה נעלה" וכו'…
העלייה לארץ כסמל של עזיבת הגלות הנחותה והגעה לארץ ישראל הקדושה.
למילה "עלייה" גם משמעות של התגברות על קושי, וכמוה גם המילה "העפלה", בה השתמשו רבות.
אל מול זה כמובן הביטוי "ירידה", הבושה הגדולה של מי שעוזב את ההתיישבות החקלאית, או חלילה את הארץ.
ספרות ציונית ליטורגית– הספרות הדתית מתאפיינת בכך שכל העדה קוראת אותה יחד שוב ושוב, ומכירה בה כבסיס לטקסים ומנהגים. אצל דתות לאומיות זה קצת שונה ומורכב יותר, אבל גם שם יש מקום ליצירת מסגרות דומות של דת חילונית, לאומית.
חלק מהשירים, הנאומים, האמרות וכו' של הציונות נהפכו לטקסטים ליטורגיים ממש (ליטורגיה = פולחן ציבורי).
מקום מרכזי תפס מפעל ההנצחה של הנופלים, והקישור שלהם לרעיון הציוני. זה יצר שיח סביב אידיאלים שלשמם מתו הצעירים בקרב, והפנים של החלוץ או הצבר הלוחם אל מול היהודי הגלותי. גם כתבים אלו דמו לכתבים דתיים ממש, עם מוטיבים יהודיים ותחושת קדושה של הנופלים והרעיון הציוני.
הטקסטים תופסים מבנה דתי ממש, אבל המילה "אלוהים" איננה מרכזית כמו בטקסט היהודי, אלא דווקא "עם ישראל", ו"מולדת". הקדושה עוברת לעם, לרעיון, לאדמה, לציונות עצמה.
במות פולחן, איקונות, ו"קברי צדיקים"– לא רק טקסטים, אלא גם אנדרטאות ונקודות הנצחה נהיו לקדושים. הדגש הוא על האומה הבוכה על בנה שנפל, על ברית הדמים שבין עם ישראל למקום הקדוש, ההיסטורי, מולדתו המתחדשת. האנדרטאות הפכו למקומות מרכזיים אליהם עולים לרגל תנועות הנוער, בתי הספר, והלוחמים. המפורסמים שבהם- האריה השואג בתל חי, בית העלמין בכנרת, ושלדי המשוריינים בבאב אל ואד.
חגי הלאום– החגים הם סמל וכלי שהשתמשו בו כבמה ל"כת החלוצית", ומקום ליצירת "הנשמה הקיבוצית". בחגים היהודיים נוצק תוכן חלוצי חדש, המשמר את הקשר ההיסטורי של עם ישראל עם יהדותו, אך עובר גם תהליך של חילון. הייתה חשיבות רבה לטקס עצמו, בעיקר בקיבוצים ובמושבים שראו את עצמם כמובילים של החלוציות והציונות. המנהגים עברו מהמשפחה אל העדה, הציבור- נחגגו כולם יחד, בוודאי בקיבוץ.
לא רק החגים היו לטקסים. כל פתיחה של מפעל, ארגון, או יישוב, לווה בטקס בו הסממנים הרגשיים, ה"היינו כחולמים" המציגים את המפעל הציוני כנס גאולי בהתהוותו.