סיכום מאמר: האידיאולוגיה הציונית – גדעון שמעוני – חלק ב

גדעוני שמעוני – האידיאולוגיה הציונית – סיכום – חלק ב (לחלק א)

מלחמות תרבות בישראל

סיכומי מאמרים במדעי המדינה

האינטליגנציה המקדמת מודרניזציה (עמ' 21)

ברוסיה היהודים נשארו קבוצה אתנית מוגדרת (תהליך המודרניצזיה פיגר אחרי מערב אירופה ויהודים לא קיבלו שזוויון זכויות במאה ה-19 תחילת ה-20). יהודים שמרו על שפתם ועל זיקתם ליהודות. תחום המושב- בסיס טריטוריאלי (לקוי) לאתניות היהודית. בתחום המושב- מוסדות חינוך נפרדים. הלכידות האתנית נחלשה לאחר מלחמת העולם הראשונה והשינוי בגבולות המדיניים למרות שעדיין נשמרו המאפיינים של הקהילה האתנית.
"החברה להפצת ההשכלה": יוסדה ע"י יוסף גינצבורג ייסד ב-1863 ומטרתה הייתה הפצת השפה הרוסית בקרב הקהילות היהודיות וקירוב היהודים להשכלה (מצטרפים לדוג': י. ל. גורדון, פינסקר וכו'). בקרב התנועה התנהל מאבק בנוגע לשפה השולטת- עברית או רוסית. גם תנועה זו גרמה הן לפירוד והן לליכוד האתניות היהודית. בשורה התחתונה הם הצליחו להאיץ את ההשכלה והמודרניזציה אבל במסגרת אתנית. התנועה הייתה גורם מפתח בפיתוח השפה העברית במדיום הספרותי. תנועת ההשכלה של מזרח אירופה יצרה נטייה אידאולוגית שהשתקפה בשתי תפיסות: דוד גורדון- הזהות היהודית וסמולנסקין הזהות החילונית.
גורדון: תמך בהתיישבות יהודית בא"י. טבע את המונח העברי "לאומי". עם זאת, הוא לא דחה השתלבות היהודים דרך האמנציפציה אבל גינה נטישה של היהדות כדת.
סמולנסקין: בסוף ימיו עמד בתקיפות על ביטוי הלאומיות היהודית בא"י אך לא בזה המאמר עוסק… עמדותיו המוקדמות היו שהיהודים הם לאום והטריטוריה אינה תנאי הכרחי לקיומו. הקשר המאגד את היהודים איננו טריטוריאלי בהכרח אלא "אחווה", "רגש לאומי" המבוסס על תרבות. להגות של סמולנסקין היו מאפיינים של אסכולת ההשכלה: הוא דיבר על מאפיינים אתניים כמו שפה, ספרות וכדומה והתנגד להתבוללות. הדת מבחינתו הייתה חלק ממערכת רחבה יותר של מאפיינים אתניים (לא במעגל הראשון). מהאידיאולוגיה הזאת נוצרו 2 גרסאות (של אידיאולוגיה לאומית): אשר צבי גינצברג (אחד העם)- הציונות התרבותית ושמעון דובנוב- לאומיות של הפזורה היהודית (אין פירוט).
הרוסיפיקציה: היה זרם נוסף בשכבת האינטליגנציה של יהודי רוסיה (מלבד סמולנסקין): יהודים חילונים שראו עצמם כרוסים: דיברו ברוסית, כתבו ספרות ברוסית וכדומה. אחת הסיבות לכך היו התנאים ברוסיה- לחצים ממשלתיים בתקופת הצאר ניקולאי הראשון, הטבות בקיצור שירות צבאי ללומדים בבתי ספר ממשלתיים וכו'. החל מ-1859 החלו לתת הקלות ליהודים בנוגע למגורים מחוץ לתחום המושב וזה זירז את ההתערות בחברה הרוסית. קם דור של האינטליגנציה היהודית שרוסית הייתה שפת הביטוי שלו.
זרמים באינטליגנציה הרוסית: סלובופילים- דגלו בשימור הייחוד האורגני של רוסי ומההתקרבות למערב- הפגינו איבה כלפי היהודים. נודניקים- מהפכנים שקראו לסוציאליזם, שוויון ואחווה. הרבה יהודים נמשכו לזה אבל אחרי הפרעות בשנות ה-80 היחס אליהם הפך עוין. זרם אידיאולוגי ליברלי- קיבלו את היהודים, אבל רק אם יתנערו ממאפייניהם היהודיים הייחודיים.

צמיחתה של לאומיות שארץ ישראל מגמתה (עמ' 28)

רוב ההיסטוריונים מסכימים שהתנועה היהודית שא"י מגמתה צמחה ברוסיה בעקבות הפרעות של 1881-1884. מה השפיע על קום התנועה הלאומית הזו? לפני 1881: דחף להגר, תקוות שעוררו ארגונים יהודיים פילנתרופיים. 2 מחלוקות: האם אכן להגר ולאן (אמריקה או א"י). אלו שנטמעו בחברה הרוסית התנגדו מן הסתם להגירה. "עם עולם" תמכו בהתיישבות קיבוצית בארה"ב, הביל"ויים- א"י. שתי הקבוצות לא הביאו תוצאות מבחינה מספרית אך היוו אבן דרך משמעותית.
לילנבלום: לפני 1881 רצה שהיהודים יקבלו זכויות אזרח. אחרי, הבין ששנאת יהודים היא תופעה חוזרת ונשנית ושהיהודי הוא נטע זר בכל מקום ושהפיתרון טמון בא"י.
פינסקר: כתב את האוטואמנציפציה (לדברי המחבר, ביטוי האידיאולוגיה של הציונות – כמו שהמניפסט הקומוניסטי של הסוציאליזם). מתאר את ההתפכחות של האינטליגנציה- של מי שחשבו שיוכלו להשתלב בחברה הרוסית. לא ניתן להגשים במציאות את האמנציפציה הוא טוען. בעיית היהודים היא היעדר בית לאומי. היהודי נטע זר בכל מקום (כן, כתבתי את זה גם על לילנבלום). טבע את המונח "יודופוביה"- שנאת יהודים שאין לה תקנה ולא ניתן לבערה. הפיתרון אם כן- בית לאומי והצבת היהודים כאומה שווה בין האומות. א"י היא היעד הנכסף אך אין מדובר בהכרח יהרג ובל יעבור.
הביל"ויים: התבססה על הנחות חילוניות. דרשה ריבונות יהודית בא"י והתמסרה למטרה הזו בפועל. רצו להשתלט על א"י ולהשיב ליהודים את העצמאות שלהם באמצעות ייסוד מושבות של עובדי אדמה ובעלי מלאכה בא"י. הם שאפו להיות תנועה כלל ארצית ואף כלל עולמית. חלמו על אלפי אנשים שמקימים יישוביים שיתופיים בא"י.

תפקידה של האינטליגנציה (עמ' 35)

מנהיגי חיבת ציון ומתווי דרכה האידאולוגית באו בעיקר מהאינטליגנציה היהודית.
הארגון הציוני המקומי של יהדות גרמניה: הוקם ע"י אנשים מ האינטליגנציה היהודית בגרמניה שנטמעה בשפה ובתרבות הגרמנית (לא כמו האינטליגנציה ברוסיה) וזכתה למעמד אזרחי שווה. הציונות הגרמנית קמה ע"ר המאמצים להתערות בחברה שלא התקבלו בלב שלם. מהביוגרפיה של אנשי האינטליגנציה היהודית בגרמניה עולה שרבים (אבל לא כל שכבת האינטליגנציה) עברו מאמונה בהשתלבות בחברה לעמדה לאומית המחייבת בידול אתני של היהודים.
הרצל: דוג' לאמור מעלה. משכיל שהתערה בחברה ופנה ללאומיות יהודית (כך גם נורדאו).

תפקידם של אנשי המסורת (עמ' 39)

חיבת ציון לא הושפעה רק משכבת האינטליגנציה ולרבנים המסורתיים היה חלק נכבד וחשוב בעיצובה. קו החשיבה המסורתי (שהשפיע על חיבת ציון) לא השלים עם מצב הגלות שרווח ביהדות הדתית. הרב צבי קלישר- מהדמויות המזוהות עם הרבנות המסורתית שילב בין התיישבות בא"י (פעולה אנושים מלמטה) ובין התערבות שמימית (מלמעלה). מדובר בהלך מחשבה שהינו משיחי ומעשי כאחד. מדובר בהלך מחשבה שבין היתר קם אל מול הרפורמים (שדיברנו עליהם מעלה) שהוציאו מהחזון המשיחי מרכיבים כמו פולחן בית המקדש.
להרבה מאנשי המסורת הייתה בעיה לתמוך ב"חיבת ציון" בשל ההשפעה המחלנת של הלאומיות היהודית וחתירה תחת הסמכות הרבנית.
אנקדוטה באמצע שפחות קשורה: פעילות התיישבותית בארץ מומנה בעיקר ע"י אגודות מקומיות ברומניה ורוסיה (וגם זה קרטע…) אחרי 1883 תקוותיהם של אלקלעי וקלישר (שקיוו שנדבנים יהודים עשירים יתמכו בהתיישבות בא"י) באו לידי ביטוי כשהברון רוטשילד החל תומך בפעולות התיישבותיות בא"י. אבל, הסיוע שלו לא התבסס על מניעים לאומיים אלא תפיסה הרואה במתיישבים בא"י תוספת לתהליך האמנציפציה וההבראה של היהודים בגולה.
הרבנים המסורתיים לא רצו להשלים עם השליטה של האינטליגנציה החילונית ובשנת 1888-9 גאה המתח בין המוסרתיים והמשכילים החילונים ע"ר שמירה על שנת שמיטה בא"י. פינסקר פרש ב1889 ומוהליבר לקח את המושכות לידיים (מוהליבר עוד קודם לכן הקים את "המזרחי" שנועד "לעשות נפשות" לחיבת ציון בקרב יהודים מסורתיים בתחום המושב). הצלחתו הייתה חלקית וב-1890 אנשי האינטליגנציה שלטו בחיבת ציון. בשנות ה-90 החלו רבנים מסורתיים לעזוב את התנועה ולהקים אופוזיציה.
היו מתחים בין החילונים לדתיים אך צמחו מכך גם יתרונות. האידיאולוגיה הציונית משכה אליה יהודים באשר הם יהודים ולא פנתה למגזר מסוים כמו תנועות פוליטיות אחרות שקמו בעקבות המתחים.

התהוות הלאומיות היהודית (עמ' 43)

לאומים הם תוצר של טרנספורמציה של ישויות אתניות. השינוי מתרחש ומואץ באמצעות תהליכים הקשורים למודרניזציה. תנועות לאומיות לא קמו יש מאין, הן לא תוצאה הכרחית של המודרניות אך הן גם לא פרי היצירה של המשכילים למיניהם.
הגורם המעצב המכריע בהתהוות האידיאולוגיה הציונית הייתה דילמה בה נתקלו אנשי האינטליגנציה היהודיים במסגרת המודרניזציה. 3 אפשרויות עמדו בפני האינטליגנציה: התבוללות, נאו מסורתיות, רפורמה.
רפורמטיסטים: רצו להשתלב בחברה בלי לוותר על המהות היהודית. מתחלקים ל-2 סוגים: "משתלבים" ו"אתניציסטים". המשתלבים- סילקו את המאפיינים היהודיים והפכו את היהדות לעדה, כלומר ניסו להשתלב בחברה ואימצו מאפיינים תרבותיים. האתניציסטים נטשו את מסלול ההשתלבות כאשר הם חשו כי פגעו בתחושת האתניות שלהם. המשתלבים, שהיו הזרם המרכזי במאה ה-19 ביצעו תפנית לאחר אינטראקציה עם האתניציסטים ותפנית זו היא שהציתה אחרי 1881 את ניצוץ הלאומיות.
האנטישמיות: גורם סיבתי בהתהוות הציונות בכל הנוגע למשתלבים. התפנית האידאולוגית שלהם הושפעה מהאנטישמיות ומחוסר הניעות החברתית. לעומת זאת, אצל האתניציסטים זה לא היה גורם עיקרי שכן התהוות האידיאולוגיה שלהם נבעה מדילמות פנימיות בנוגע לזהות וניסיון לשלב בין ערכים חילונים מודרניים וערכים יהודים אתניים.
סיכום: "מולידיה-מעצביה של התנועה הלאומית שא"י מגמתה, שלימים נודעה בשם ציונות, הם מי שמכונים כאן אתניציסטים- אנשי האינטליגנציה היהודית… שדגלו באידיאולוגיה לאומית תרבותית עוד לפני התפנית המופלאה שאירעה ברוסיה בראשית שנות השמונים". חשיבות רבה נוספת למתבוללים שחזרו מנתיב זה. ניצוץ התנועה טמון בתפנית שעשו המשתלבים (ולא המתבוללים). את היכולת להשיג תמיכה עממית לתנועה הציונית יש לזקוף לזכות התמזגות האחרונים עם רבנים מסורתיים. הם ניסחו מחדש את הזיקה לא"י שהייתה מושרשת במסורת הדתית של הקבוצה האתנית.