דור הצבר – סיכום

דור ה"צבר":

מלחמות תרבות בישראל

  • מושג הצבר: צמח שנקלט טוב בארץ מהמאה ה-18.

–          במקור, כינוי גנאי לבני המושבות יוצאי העלייה השנייה. החל משנות השלושים הופך לכינוי חיבה לילידי הארץ.

–          אתוס הצבר: מתוק מבפנים, דוקר מבחוץ.

–          הדור של הבנים של עלייה שנייה ושלישית: דור תש"ך, דור הפלמ"ח. הם לא הצברים הראשונים מבחינה כרונולוגית אבל הם אלו שהודבק להם השם.

–          מה אפיין את דור הצברים:

א.      נולדו בארץ ואימצו את ערכיה.

ב.      שליטה בעברית האמיתית.

ג.    מחוייבות קהילתית חזקה (תנועת נוער, מעורבות פוליטית וכד'). מי מחוץ למסגרת: עברית גבוהה מדי, עברית עם מבטא כבד. פוליטית מתעצב במאבק להקמת המדינה => מול הבריטים ומול הערבים.

ד.   חילוני, אנטי-גלותי, מתנועת העבודה, אשכנזי.

  • הפלמ"ח: שיא היצירה התרבותית. פירוקו יהיה טראומה רצינית.

חסמבה (דוג' לסדרה הנקראת ביותר בדור תש"ח):

  • יגאל מוסיזון: נולד בארץ.
  • מבחינה ספרותית לא מדובר בטירוף אבל ספר פופולארי מאוד.
  • שמות חברי חסמבה (העיקריים והחשובים): ירון זהבי, אהוד "הרזה", דני "הקטן",
  • בנות בלי שמות משפחה: תמר "היפה", שלומית "החובשת".
  • השמות הפרובלמאטיים (מי שלא גיבורי חסמה סובל משם גלותי): "משה ירחמיאל", "רפאל כדורי" (התפוצץ בצוללת ומת).
  • מאפיינים: אנשי חסמבה חילונים תל-אביביים, מעורים בתרבות העברית (אלתרמן וכו'), מגוייסים למאבק בבריטים, עוזרים לעלייה, נאבקים בגורמים החתרניים בחברה היהודית "ילדי ההפקר" (יוצאי עדות המזרח, מי שלא שייך לקולקטיב הדורי)
  • זיהוי של אלימלך זורקין עם מי שלא שייך למערכת. על רקע הפרשה (פרשת לבון): מבצע סוזנה/עסק הביש.

הזהות התרבותית של הצבר

  • ההשכלה כמייצגת תרבות גלותית.
  • היהודי החדש הוא אבדאי, לוחם, איש עמל.
  • הביוגרפיות על שרון ("הרועה", "אריק מהצנחנים") ורפאל איתן (: שניהם צנחנים העשויים ללא חת, שניהם אנשי עבודה (רפו"ל היה נגר).
  • מתוך ילקוט הכזבים (חיים חפר ודן בן-אמוץ): סיפור על הילד המסכן שהלך ללמוד פילוסופיה. מפוטר מהעבודה בגלל ששאל את מנהל העבודה כשהיו על הפיגום בקומה השלישית "איך אתה יודע שאתה קיים".
  • האתוס: פונקציונאלי מאוד. מה צריך לעשות.
  • "כובע טמבל": מציג פשטות, מייצג עבודה, כובע חילוני (לא כיפה, לא כובע מהודר של החרדים, לא מגבעת של הבורגנות). מאוד נח ופונקציונאלי => נכנס לכיס, קל וכו'. "לכובע שלי שלוש פינות"=> הכובע שלי, ויש לו משמעות אדירה (למרות הזולות).
  • השפה הרזה – ישירות (דוגרי, תכל'ס): אנטי תזה למליציות של מחדשי השפה => שעטנז מכל השפות (ערבית, גרמנית, יידיש וכו'). גישה מאוד ישירה. לא מתחנפת או הולכת סחור סחור ולא מתפתלת.
  • פרקטיים מאוד: פונקציונאלי זה מה שחשוב.
  • איפה יש ניסיון להיות יותר מעמיקים: בכל זאת, איפה כן היה עומק ולא פשטנות בדור הזה:

–          השכלה טכנולוגית (פרקטית) לעבודה, למשימות חקלאיות, מפתחי פתנטים וכו'.

–          ידיעת הארץ: חלק מהצבריות. הסרט הישראלי הראשון "עודד הנודד" (אמנם הולך לאיבוד אבל נודד…). שליטה בצמחי ארץ ישראל וקונצים על הדלקת אש. איך מכלום אפשר לעשות דליקטסים.

–          הספרות: למרות הצבריות, היה ציפייה לבקיאות בתנ"ך. כשבודקים את תרבות קריאת הספרים (כמות החנויות, הספרים וכו') רואים שהייתה פעילות ספרותית רבה מאוד. הספרייה הציבורית (רשת ספריות בורוכוב, בית ברנר וכו') הייתה מאוד משמעותית. תרבות הקריאה לילדים הייתה מאוד רחבה. "החלפת את הספר?". מפעלי תרגום אדירים: עם עובד, הקיבוץ המאוחד וכו'. הרבה יותר עשיר מהיום. מי תרגם? בכירי המלהטים בשפה העברית (ביאליק, שלונסקי, לאה גולדברג, טשרנחיבוסקי). מה לא תורגם (עד שנות ה-50)? קפקא, ג'ויס, מרסל פרוסט => אלו לא קיבלו ביטוי. סופרים עבריים נקראו, אך סופרים עבריים גלותיים לא קיבלו. ש"י עגנון נתפס מחוץ לקנון (היה דתי, ירושלמי, גיבורים שלא מזדהים איתם וכו'). מי שהוציא את ש"י עגנון לקנון היה ברוך גונצוויג (ממייסדי בר-אילן) רק בסוף שנות ה-50.

–          תרבות האי-לגליזם: צמחה בשנות ה-60 כלפי אנשי דור הפלמ"ח. התזה של אהוד שפרינצק: היהודים "מסדרים" ומתחמנים.

א.      התחיל בתחמון של הגויים.

ב.      בארץ היה נגד הבריטים ונחשב להצלחה: צריך להגמיש את החוק למען מטרה נעלה יותר.

ג.        עלייה בלתי-לגלית והתיישבות בלתי-לגלית הם אתוסים מכוננים בחברה => זה סיפור הגבורה הציוני.

ד.      קידוש של האי-לגליזם בשביל ערכים נעלים קולקטיביים.

לטענת שפרינצק, יש לזה ההשלכות אדירות כלפי פנים: המוסדות הם גם המורה בכיתה, מנהל בית הספר, ההורים וכו'.

ה.      במה מתבטא: "לסחוב": בין ה"לגרור" ל"לגנוב". למה ישראלים לא עומדים בתור? למה דוחפים? ציות לחוקי התחבורה (עקיפה בשוליים). נימוס הוא לא ערך חשוב בחברה הישראלית. "הכל למען המטרה", אפשר לכופף את הכללים. השימוש באלימות שהוא יותר נסבל ממקומות אחרים.

מושג הקולקטיב:

  • גוף שפועל יחד: שם בשביל הצרכים האנושיים.
  • הקולקטיב במסגרת הגשמת ההתיישבות: הקיבוץ, הכשרות מגוייסות של הפלמ"ח.
  • "קומזיץ": "בוא שב".
  • הטיול
  • הפלמ"ח: הפלמ"ח כיצירה הדורית היא ההתארגנות המובהקת ביותר של הקולקטיב. "צוותי הוואי", "הכולם". אתוס קולקטיבי. בני מרשק (אחד מהדמויות המיתולוגיות של הפלמ"ח).
  • פירוק הפלמ"ח: פגיעה אדירה במחמד נפשו של דור הפלמ"ח. כאב אדיר שהדור הראשון של דוד בן גוריון עשה לדור התש"ח.
  • דן בן-אמוץ: בפועל נולד בחו"ל ועלה יותם לארץ, למרות זאת הוא אימץ לחלוטין את החוויה של דור התש"ח. נימוס לא היה הצד החזק שלו. היה כולו איש קולקטיב (לפני מותו הזמין את כל החברה כדי לחגוג ביחד את מותו, טרם מת).
  • עמוס קינן: האנטי-תזה לדן בן-אמוץ. הוא היה דווקא צבר, אך חרג מאנשי דור הצבריות. כתב פזמון "כל הנחלים הולכים לים, ולי כבר אין לאן ללכת". אני נגד הזרם. נגד הדור ההיפר-קולקטיביסטי. כתב ב"ידיעות אחרונות" (ולא בדבר, העיתון הגדול והטבעי). על תיאור הקולקטיב של דני שרצח את עצמו, כי הוא לא היה עם החברה…
  • דור תש"ח סרס את בניו: רבין, יגאל אלון, וכו', נתפסו כאלו שלא מסוגלים להנהיג.
  • ·         סיכום דור תש"ח: לימים ההתייחסות אליו תשתנה. הוא השפיע המון על ההתפתחות, אך גרם להרבה אנשים להיות מודרים מהחברה:

–          נשים לא במשוואה. תמר ושלומית בחסמבה אך הם לא ירון זהבי.

–          ערבים.

–          מזרחיים.

–          הדתיים לא היו חלק מהסיפור.

–          יקים לא בתוך המסגרת.

–          קבוצות שנתפסו כלא שייכות לתנועת העבודה עצמה. כל מי שזוהה כבורגני הלבוש בחליפה, רוקד ריקודים סלוניים וכו' היה מחוץ למערכת.

  • המודרים הגדולים:

–          הרוויזיוניסטים (אתוס, מיתולוגיה והיסטוריה אחרת).

–          הכנענים.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות