ג'ורג' סורל ושורשי הפשיזם

כיצד קנה לו הפשיזם לבבות באירופה? צריך להסתכל על הוגה דעות שהראה הכי פשוט איך עוברים משמאל לפרוטו-פשיזם – ג'ורג' סורל. היה מהנדס, אבל פרש מעבודתו והחל בחינוך עצמי אינטנסיבי. משנות התשעים הפך לאינטלקטואל צרפתי חשוב. שינה את דעותיו כמה פעמים – בהתחלה תמך במרקסיזם, אחרי זה בסינדיקליזם, מתישהו בימין המלוכני וגם תמך בלנין. דבר אחד אבל היה משותף לכל דעותיו – ביקר בחריפות את מה שראה כניוון החברה המודרנית. אירופה של שנות התשעים – שלום, צמיחה כלכלית, התבססות המשטר הליבראלי והתרחבות הדמוקרטיה. אירופה שביטאה את האידיאלים של הליברליסטים – אינ', זכויות אזרח, משטר חוקתי, חופש כלכלי. אבל פתאום, באמצע האופטימיות, משהו נשבר, נשבה רוח קצת אחרת, לא בכל הציבור, אלא בקבוצות אינטלקטואלים אירופאים. חוסר שביעות רצון, דיכאון, אבל גם מרד גלוי באירופה המודרנית. היום קשה להבין למה. יותר ויותר שומעים דיבורים על ניוון של החברה המודרנית, על הטרגדיה של החיים המודרניים. מה הבעיה עם הציביליזציה המודרנית? היא מסרסת את האדם היצירתי, התשוקתי, הגיבור. אין מקום לעקרונות אלא רק לפשרות ואינטרסים. אין מקום לפעולה קולקטיבית. כמו שבן-אדם עם חיים טובים נכנס לדיכאון, כך גם התרבות אירופאית. לראייה, ספרו של הסה "זאב הערבה", DER STEPPENWOLF. שימת דגש על הצדדים הבלתי רציונאליים של האדם. מייסד הפסיכולוגיה החברתית, לה-בון, הדגיש את הצד הבלתי רציונאלי בהתנהגות ההמון, שמונע על ידי מיתוסים. זו הזמנה לניצול הזדמנויות, כי הבנת ההמון מאפשרת שליטה עליו. זה לא אומר שכל מי שמאמץ ביקורת שכזו הופך לאויב החברה הרלבנטית. אבל כאשר משלבים אלמנטים של ביקורת זו ביחד מקבלים גישה אנטי-ליבראלית חזקה. סורל ראה בחברה סמל של ניוון מוסרי. כמו ניטשה, הוא האשים את סוקרטס בניוון – חשיבה רציונליסטית מנוונת, אינטלקטואל קשקשן. אבל בניגוד לבארס, סורל היה דריפוסר – תמך בדרייפוס. יש להיכנס לפעולה, לא לדבר כמו אינטלקטואלים. התחיל את הקריירה שלו כמרקסיסט, אך באופן אמביוולנטי – המרקסיזם מצד אחד אויב החברה הבורגנית המודרנית, ומצד שני מרקס ראה עצמו כמודרניסט מושבע. תשעים אחוז מהמודל שלו מבוסס על תפיסת הכלכלה המודרנית. סורל דחה את המטריאליזם של מרקס, ואת גישתו לקדמה. לא רביזיה סוציאל-דמוקרטית, מהפכה אורגינל. צריך לשנות משהו במרקסיזם, או בדרך הסוציאל דמוקרטית, שאומרת שאולי אין צורך במהפכה (כי התנאים של הפועלים טובים יותר), או בדרך סורל, לפיה מרקס טעה ואין הכרח כלכלית. חשב שבני אדם אינם פועלים בגלל הצרכים המטריאליים העיקריים, אלא לפי מיתוסים, שזה לא רלבנטי אם הוא אמיתי או שקרי, הוא גורם לנו לפעול. לכן מהפכנים צריכים לעודד מיתוסים. אבל מרבית המטריאליסטים עושים ההפך, בלי להבין את זה. קיבלו את כללי המשחק של החברה האינדיבידואליסטית, אז מהם לא תבוא הישועה. אבל במסורת הצרפתים יש גישה אנרכיסטית, שהתפתחה לסינדיקליסטית, על פי עובדים המאורגנים בסינדיקלים. הקיצוניים שבהם אינם מאמינים בפעילות פרלמנטרית, אלא מחוץ לה. שביתות שמביעות את ההמונים בפעולה – אין דיבורי סרק! על בסיס זה אפשר לבנות מיתוס, חשב סורל. איזה מיתוס? שביתה כללית. על מנת לטהר את דמותה המוסרית האנושית חייבת לשכוח משיקולים רציונאליים. אנחנו לא צריכים לחשוב על מה שיבוא אחרי הקטסטרופה, מתוך המאבק עצמו תבוא הסולידריות האנושית. התנועות שפעלו במהלך ההיסט' לא חשבו על מה יהיה, אלא מתוך תחושה של קטסטרופה, של אפוקליפסה. הנוצרים חיכו לישו, הפרוטסטנטים גם הם. השביתה הכללית היא אפוקליפסה שכזו. זה לא משנה אם השביתה תתקיים, אבל היא תגייס אנשים לפעולה. יהיה כמובן גם אלימות, אבל לא כוח הוא אלימות – האלימות האמיתית היא המהפכנית, שאין לה שום קשר לסדר הקיים. רביזיוניזם שניסה לשמור על המהפכנות, תוך התנגדות לצד המטריאליסטי. המרקסיזם כמיתוס לשם גיוס המונים. ניקח את מושג הניצול – אצל מרקס, זה מצב אובייקטיבי. לסורל, במיוחד התלמידים הפשיסטים של הדור הבא, ראו בניצול תחושה סובייקטיבית. הפועל חש מנוכר לחברה הבורגנית. אם הניצול איננו מצב אובייקטיבי, אפשר לנצל את הניצול לא בדרך של שינוי ביחסי הייצור, אלא לבטל את תחושת הניצול באמצעות האינטגרציה של הפועלים בתוך המערכת האורגנית של הייצור. להתגבר על תחושת הניכור של החברה האטומיסטית הליבראלית. הדוגמא לכך היא מערכת פוליטית פרלמנטרית, בה איש אחד שווה כל אחד. הנציגים אינם מייצגים את החברה, אלא אזרחים בודדים ששום דבר לא מקשר ביניהם. במקום זאת, הציעו מערכת פוליטית קורפורטיסטית, שבניגוד לסינדיקליזם לא תבטל את ההירארכיה החברתית, כי יש גם עובדים וגם מעסיקים, אבל זה ייצור תחושה של שותפות. הפרלמנט צריך לייצג קורפורציות (מוסוליני ניסה). החברה צריכה לפתור את כל הסתירות בחברה, ולכן מעליהן צריכה להיות ישות הקודמת לכל הקבוצות בחברה – הישות המדינית הלאומית. הלאומיות היא פתרון לבעיות שהטרידו את סורל – איך אפשר לפתור את בעית הניכור האטומיסטי של הפרולטריון. לאחר הניצול, הפשיסטים התחילו לדבר על המיתוס של האומה. מטרתם הייתה לגרום לאינטגרציה של הפרולטריון בתוך האומה, ובכך לאחד את כולם. שילוב שצוין קודם, בין לאומיות אורגנית לסוג של סוציאליזם, מוצא את ביטויו במדינה הפשיסטית. אנשים לא עומדים לפי אינטרסים פרטיים, אלא לפי קבוצות אורגניות קטנות המחוייבות לאומה.

מהו ההבדל בין אוטוריטריות, טוטליטריות ופשיזם?

ציטוטים מעניינים (וקצת מפחידים) על פשיזם

 

 

14 הסימנים של אומברטו אקו לזיהוי מדינה פשיסטית בזמננו

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות