הסוציאל-דמוקרטיים הגרמנים היו מהותיקים באירופה. המשיכו לגדול אפילו כשביסמרק הוציא אותם מהחוק למשך עשור. עסקה בנושאים פרקטיים, כמו חקיקה חברתית ושיפור רמת החיים של הפועלים. אבל היה גם הבדל עצום מהאנגלים. היבשת האירופאית הייתה מקום יותר אידיאולוגי, והייתה חשיבות רב לפיתוח קו אידיאולוגי עקבי. למזלם של הגרמנים, היה להם את מרקס. בעשורים האחרונים של המאה ה-19 הונהגה המפלגה הסוציאליסטית על ידי מרקסיסטים מוצהרים. המפלגה אמנם הייתה מרקסיסטית באופן רשמי, אך לעיתים רבות היא פעלה כמפלגה פרל' פרגמאטית. מפלגה פרגמאטית עם מנהיגים אידיאולוגיים. די מהר הופיע אדם שהצביע על הפער הזה – אדוארד ברנשטיין היה מרקסיסט בצעירותו, ובילה שנים בגלות בלונדון עם אנגלס. כאשר הוא השווה את התורה המרקסיסטית עם חברות רבות באירופה, החליט שהתפיסה הזו צריכה להשתנות. לכן הוא ותומכיו נקראו "הרביזיוניסטים", דבר שהפך למילת גנאי אצל התומכים האדוקים של מרקס.
את מה ברנשטיין ביקר? על שני דברים: פילוסופיה ותחזיות כלכליות. יצא בבחיקורת נגד הדיאלקטיקה של מרקס ונגד המטריאליזם שלו. הדיאלקטיקה היא מטאפיזית, שריד הגליאני, דוגמה פילוסופית, ולא תוצאה אמפירית. אין הוכחה שהיסטוריה החברתית מתפתחת באופן דיאלקטי. מלחמת המעמדות של מרקס, שלילה רדיקאלית של כל דור על ידי הדור הקודם, גררה שלילה של שיתוף פעולה עם מעמדות אחרים, לא רק הבורגנות אלא גם האיכרות הענייה. אם ההיסטוריה החברתית אינה דיאלקטית, אזי המאבק למען הפועלים יכול להתבצע יחד עם מעמדות אחרים.
ברנשטיין ראה בתפיסה המטריאליסטית עוד דוגמה מזיקה. למטריאליזם היו השפעות מעשיות, כי אם כל מה שחשוב זה כסף, אז אין שום חשיבות לפוליטיקה. אם המוסדות הפוליטיים כן משפיעים, אז באמצעותם ניתן לבצע הרבה שינויים מהותיים. אם גם לאידיאות יש השפעה, אז אפשר לשכנע גם את הבורגנים לרפורמות מסוימות. הביקורת אם כן היא לא רק התפלספות, שכן האידיאליסטים ראו בתורה הזו ספר הוראות להתנהגות פוליטית.
המרקסיזם נתפס לא רק כתורה פילוסופית, אלא כתיאוריה מדעית כלכלית. התפתחות הקפיטליזם תביא לניכור חברתי, התרוששות של מעמד הפועלים. לקראת סוף המאה ה-20 היה ברור שההפך קרה. הממשלה השמרנית של ביסמארק היא שחוקקה חוקים סוציאליים פורצי דרך באירופה, כמו הפנסיה, ודאגה לחינוך. הון לא התרכז בידיים מעטות, להפך – מוסד הבורסה הביא לפיזור ההון. המרקסיסטים טענו שההתרוששות אינה אבסולוטית, אלא יחסית. קפיטליזם ממשיך לשרוד באמצעות האימפריאליזם, טענו מרק' אוסטרים – הפועל האירופי חי טוב יותר על חשבון ניצול המושבות. התשובות האלו לא שכנעו את ברנשטיין, הוא ראה בהם התחכמות. התחזית שמעמד הפועלים התרושש אפשרה למרקס לטעון שהמהפכה בלתי-נמנעת. לכן מנהיגים סוציאליסטים התעקשו להדבק אל התיאוריה הזו. ברנשטיין הטיל ספק במהפכה, וגם לא ראה בחשיבותה – אפשר לעשות דברים דרך המדינה.
ברנשטיין: "התכלית זה שום דבר, התנועה זה הכל". קשר הדוק בין דמוקרטיה וסוציאליזם – שניהם מתבססים על הרוב. מבחינה אידיאולוגית הוא נשאר מיעוט בהנהגת המפלגה. הוא מצא עצמו במיעוט גם בנושאים אחרים. התנגד למלחמת העולם הראשונה, בעוד אחרים לא. דעותיו בכל זאת מצאו אוזן קשבת, כיוון שביטאו יותר את מה שהמפלגה עשתה. עדיין, רק בסוף שנות החמישים המפלגה הסוציאל דמו' הוציאה מהמצע שלה את המילה "מרקסיזם".
אם נוצר מתח בין סוציאליזם לדמוקרטיה, במה הגרמני היה בוחר. אצל הפאביאנים ראינו, שמרביתם היו מחויבים לדמו', אבל הדוברים העיקריים שלהם חשבו שהסוציאליזם יותר חשוב. בתחילת רפ' ויימר, הממשלה דיכאה מרידות גם משמאל גם מימין והצילה את הרפ'. המפלגה הייתה היחידה ששמרה על קשר רגשי אל הרפ', בעוד האחרות היו נגדה. המפלגה הזו איחדה את כל אלה שרצו להציל את המשטר בגרמניה, ב-32', כולל תומאס מאן שעשור קודם לכן דגל בדעות יותר שמרניות.
