היסטוריה של הלאומיות

בעולם העתיק שלוש צורות של ישויות: א. משפחה. ב. עיר-מדינה. הופכת לארגון יותר כוללני ופחות טבעי. מתעורר הצורך להגיע להסכם מודע, ואז מתפתחים דיון פוליטי ומחשבה מדינית. זה לא מקרה שאז צומחות המחשבות המדיניות הראשוניות. ג. אימפריה. נוצרת אבחנה מהותית בינה לבין עיר-המדינה. החוויה היוונית-רומית הייתה מבוססת על ההנגדה בין בפנים לבחוץ. האימפריה הרומית תפסה את עצמה כה-מדינה. ישות על חובקת עולם. מחוץ לגבולות זה לא חשוב. יכולות להיות הרבה ערי-מדינה, אבל אימפריה יש רק אחת. לכן רואים נסיונות חוזרים של איחוד כל הנצרות הקתולית. אידיאל אוניברסליסטי, שדנטה אליגיירי ביטא את זה הכי. זה צד אחד. באירופה של ימי הביניים התפתחה גם ההגות שראתה בעיר-מדינה דבר אידיאלי, בעיקר בערי צפון איטליה, אשר כל הזמן היו באיום מהקיסר בצפון, ומהאפיפיור בדרום. בחרו בעצמאות פוליטית. בהגות הפוליטית הקדם מודרנית התמיכה בעצמאות של ערי-המדינה הייתה קשורה תמיד לתפיסה מסוימת – רפובליקניזם. מי שלא תמך, לרוב אימץ תפיסת עולם אוטוריטארית. מאפלטון ואריסטו, ועד למונטסקייה ורוסו חוזרים על אותו רעיון: רפובליקה אפשר להקים רק במדינה קטנה. הסיבות לכך הן בדרך בה נתפסה עיר-המדינה – יחידה על משפחתית, על טבעית, וככזו פחות מובנת מאליה. יש אלמנט של שוויון אזרחי שלא קיים בשבט. לגזול מאזרחים להשתתף בשלטון משמעו לפגוע בהם. אתה לא יכול להיות חופשי כל עוד אין לך חיים פוליטיים חופשיים. החיים האלה אבל יכולים להתקיים רק בתוך מדינה קטנה יחסית. באופן רגשי וטכני, אי אפשר לשתף את כל האזרחים במדינה גדולה. אריסטו קרא לזה ידידות: דבקות משותפת למידה טובה, שעל בסיסה צומחת החברה המושלמת. רוסו מדבר על הדת האזרחית – נאמנות לחוקים הבסיסיים של הפוליטיקה. הם כולם פונים לאותו סוג של רגש – הפטריוטיזם. בגישה הרפובליקאית זה לאו דווקא רגש לאומי. יש תרבות ושפה משותפת, אבל עיר-המדינה לא מבוססת עליהם. השיח הפוליטי נובע בתוך החוויה הקלאסית, אבל כאשר המסגרות הפוליטיות האלה הפכו לנחלת העבר, השיח הזה הפך די מנותק מהמציאות. עוד במאה ה-18 הוגים רבים דיברו באופן הרפובליקאי, אבל באירופה של המאה ה-18 כמעט ולא נשארו ערי-מדינה עצמאיות. שרידים מסוימים שרדו למאה ה-19, והשפיעו על מערכת החינוך באירופה המודרנית. גם החינוך הלאומי רצה לשמר את הערכים הפטריוטיים, ולמרות שזה עולם תעשייתי ומנוכר, ערכים של קרבה ודבקות עדיין קיימים. מהם השרידים של החינוך הפטריוטי? לומדים משוררים לטינים, כמו הורציוס, שאמנם חי בתקופה שהרפובליקה הרומית כבר נפלה, עדיין אפשר לחוש בשיריו אידיאלים של רפובליקה – גבורה ומחויבות לכלל. שיר 2 ספר 3: הורטיוס מדבר על איך לחנך את אנשי הדור הצעיר כדי שיהיו חיילים אמיצים. ההוגים, שהייתה להם חיבה לעולם הקלאסי, עדיין הדגישו את ההבדלים ממנו. אחד מהם היה שאין היום בעולם מדינות כה קטנות שאפשר לבסס עליהן משטר כזה. בנוסף, יש את הבדל טבע האדם: האדם המודרני הוא אינדיבידואליסטי, ולא מסוגל לחיות על פי הציוויים של הורטיוס. המדינות המודרניות הן מונרכיות. עיר-מדינה כבר לא נתפסת לנקודת ביניים היחידה: החוויה הפוליטית בעת החדשה איננה חוויה של עיר מדינה, אלא של מדינות מלוכניות גדולות. את מקום הביניים בתודעה תופסת לא העיר אלא המדינה המלוכנית. מצד אחד, המדינה היא כמו עיר, כי איננה שבט ואיננה אימפריה, אבל מצד שני היא הרבה יותר גדולה מהעיר. ישות מדינית אחת בעיקר בזכות העובדה שהמלך הצליח לאחד את כל השטח תחתיו.

אז מה יכול לקשר בין האזרחים במדינה הזו? בתקופה המוקדמת מתחילים להשתמש יותר ביותר במושג ה-NACION. מה הופך אדם ללאום? היו שאמרו שהקשר נוצר באמצעות הייצוג – כולם מיוצגים על ידי דמות או דמויות אחדות. לפי סיאס, הדבק שמחזיק את האומה ביחד אינו רגשי, אלא מוסדי-אינסטרומנטאלי. הלאום הוא פועל יוצא של קיום של מוסדות נבחרים. אויבי הלאום הם אלה שמתנגידם לקיום המוסדות האלה. בתקופת המהפכה הצרפתית נוצר קשר חזק בין הדגש על הלאום לבין תמיכה במוסדות. הובס וסיאס נותנים פיקציה אלגנטית: מה מחבר בין האזרחים? הפוליטיקה. אבל אז זו הגדרה טאוטולוגית – כל מדינה עם שלטון מרכזי היא לאום (גם בריטניה, למשל). אבל לא תמיד שלטון מרכזי גורם לאנשים לחוש חלק מאותו לאום. אז מה הוא המכנה המשותף? הרגש הפטריוטי הקלאסי כבר לא רלבנטי, והמוסדות הפוליטיים עדיין לא יוצרים קשר חזק מספיק. אצל רוסו צץ רעיון חדש – האזרחות לא צריכה להיות מבוססת על התושבות, אלא על מאפיינים תרבותיים משותפים. מי שמפתח תפיסה זו הוא יוהאן גוטפריד פון הרדר, איש הנאורות, שתמך ברעיון של משטר פוליטי חופשי. היה שייך לניאו-הומאניזם, והשפיע על גטה. אחד הדברים החשובים הוא הדגש על התפתחות אינדיבידואלית של האדם. לפניו הכמיהה היא אחר התבטאות אותנטית של הטבע שלו, והשפה. אחת התשובות הייתה רציונאליסטית: השפה נוצרה בגלל צורך לתקשר. הרדר דחה את זה: האדם לא התחיל לדבר על מנת לתקשר, אלא על מנת להתבטא. מכיוון שאנשים הם שונים, הם פיתחו שפות שונות, שמשקפות אמיתות מסוימות. לכן דברים בשפה מסוימת לא מסוגל להתרגם לשפות אחרות. השפה קובעת איך אדם חושב, ומבטאת את פנימיותו של אדם. חשב שהאנושות מחולקת לאנשים שונים, וכל שפה מבטאת רוח האדם שמבטא אותה. אין אדם אוניברסאלי, לכל אחד אופי מסוים. השפה זה הבסיס להכל. רק באמצעות השפה והתרבות בן אדם יכול לבטא את אופיו הפנימי. לכן חשוב לשמר ולפתח תרבות של קבוצות שונות, והתבוללות היא טרגדיה. הדיכוי הפוליטי של עם זר, היא פגיעה באינדיבידואליות שלו. בתור ניאו-הומניסט היה הרדר אחד מנביאי הרומנטיקה. לכן הדגש שלו על השפה היה מאוד חזק מאשר של הוגים אחרים. צריכה להיות חפיפה בין גבולות המדינה לגבולות הלאום. לעתים קרובות לאומיות נוטה לראות בחפיפה הזו מצב נורמאלי, והעדר שלה זה סטייה מהמצב הטבעי. אבל ברוב התקופות זה לא היה קיים, אלא התפתח באירופה של התקופה המודרנית. המושג של לאום כמעט השכיח את האחרות, הדתית-אוניברסליסטית והשבטית-משפחתית. האלמנטים של התפיסה הלאומית אומצו גם באזורים אחרים, אבל רק באופן חלקי. צרפתי מודרני רואה עצמו כצרפתי. בעולם המוסלמי, האלטרנטיבות הדתיות נשארו הרבה יותר חזקות מאירופה. אירופה הייתה מחולקת למדינות שונות. כמה מדינות היו הומוגניות, כמו צרפת, ונתפסו כמודלים של מדינה לאומית. כך גם אנגליה. למה? העוצמה של השלטון המרכזי בימי הביניים מנעה פיצולים ויצרה תחושה של גורל מסוים. הרפורמציה הדתית גרמה לתרגום של התנ"ך לאנגלית באמצעות הדפוס, והוא הגיע לכל בית אנגלי, וכך התלכדו כולם. כך גם במדינות פרוטסטנטיות אחרות, שם הוא סימל את לידת הספרות והשפה הלאומית. גם בצרפת הקתולית. במרכז ומזרח אירופה הומוגניזציה כזו לא התפתחה. המדינות הגרמניות בצפון והאיטלקיות בדרום. הלאומנים באזורים האלה ראו את המשימה שלהם באיחוד של הלאום. במזרח אירופה המצב היה הפוך: מדינות גדולות עם עמים שונים. באוסטרו-הונגריה האליטה דיברה גרמנית, אבל לא השאר. הלאומנים שם לא שאפו לאיחוד אלא לפיצול. לכן יש הבדל בין אופי לאומיות במערב למזרח. הנושא האתני לא היה הנושא המרכזי במערב – סיאס לא נאלץ להתמודד עם השאלה בנוגע למחוזות בודדים שלא דיברו צרפתית. במזרח אירופה הם לא יכלו להגיד שכולם שייכים לאותו לאום. ההבדלים חדרו לתודעה לפני שמישהו ניסה לגרום להומוגניזציה. בלאומיות הזו התפתח דגש רב יותר על מאפיינים אתניים. ההבדל הזה מצא ביטוי לגבי נושא ספציפי אחד, שני מחוזות על גבול גרמניה וצרפת – אלזס ולורן. גרמניה כבשה אותם ב-1870. התושבים שם מדברים גרמנית, אז הם שייכים ללאום הגרמני. צרפת לא הכירה בסיפוח הזה. למה? כי התושבים שם לא רואים עצמם כגרמנים.

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות