קריטריון ההינתנות להפרכה של קרל פופר

על פניהם נראים קריטריוני המשמעות של  קרל פופר ושל הפוזיטיביזם הלוגי דומים למדי, אך מבחינה לוגית הם למעשה הפוכים. לפי "קריטריון ההינתנות לאימות" של החוג הוינאי משפט הוא בעל משמעות רק אם ניתן להראות אופן בו אפשר לאמת אותו (באופן ישיר על ידי רשמי החושים או באופן עקיף כנגזר מרשמי החושים). שיטה זו בנקל מעמידה את כל המשפטים הפרטיקולריים על בסיס איתן אך היא נתקלת בבעיה משום שלמעשה אינה מאפשרת את ניסוחו של חוק כללי שכן משפטים פרטיקולריים אינם יכולים לגזור באופן דדוקטיבי משפט אוניברסלי (אינדוקציה אינה תקפה לוגית). בכדי להימנע ממצב בו מצטמצם המדע לכדי אוסף גדול משפטי בסיס הומר "קריטריון ההינתנות לאימות" ב-"קריטריון ההינתנות לאישוש" שקבע כי אינדוקציה יכולה לתמוך (לאשש) בחוק כללי אך לא לאמת אותו באופן מוחלט.

פופר, לעומת זאת, אינו נדרש למושגים יחסיים ומעורפלים כגון "אישוש" והקריטריון שלו הוא לוגי לחלוטין. תחת ה"הינתנות לאימות" קובע פופר את "קריטריון ההינתנות להפרכה" לפיו משפט (בין אם פרטי ובין אם כללי) יחשב למדעי רק אם ניתן בדרך כלשהי להפריכו. ההפרכה על סמך משפט פרטיקולרי תקפה במבחינה לוגית וכך גם הקריטריון של פופר. למעשה, שני הקריטריונים נסמכים על שני מבני טיעון לוגיים הפוכים – מודוס טולנס וכשל חיוב המסקנה.

ההבדל בין שני הקריטריונים הוא מהותי בעיקר במובן שזה של פופר דוחה תיאוריות הבנויות בצורה כזו שניתן למצוא להן אישוש אך לא להפריכן (מה שהוא מכנה "פסאודו-מדע") שהיו מתקבלות על ידי הקריטריון של הפוזיטיביזם הלוגי.

אימות מלא של היפותזה איננו מן האפשר באופן שיהיה תקף לוגית, כך עולה ממסקנותיהם של פופר והמפל כאחד. פופר לפיכך יוצא לקדם את המדע על דרך השלילה כאשר הוא פוסל כל היפותזה שכנגדה נמצאו ראיות אמפיריות שיסתרו אותה. אך פופר אינו מציע דבר בנוגע להיפותזה שלא הופרכה ובייחוד בנוגע למידת האמון שיש לתת בה (ביישומים פרקטיים, למשל) אם בכלל, למעשה המדע של פופר מראה מה העולם האמפירי איננו, אך הוא מציע מעט מאוד לגבי מה הוא כן. המפל מאידך בכל זאת מבקש לדעת משהו לגבי האמון וההסתמכות שיש לתת בהיפותזות למרות אי-היכולת לאמתן, וטיעונו הוא משהו כזה: בכדי לאמת היפותזה תידרש שורה אינסופית של ניסויים, אך כל ניסוי שתוצאותיו תואמות את ההיפותזה הוא למעשה חלק מאותה שורה אינסופית ולפיכך גם חלק מאימותה הסופי. כך כל ניסוי מוצלח הוא בבחינת אימות חלקי, דהיינו – אישוש. אף שאיננו יכולים לקבל אף תיאוריה כתקפה באופן מלא, האישוש עדיין מספק לנו כלי מסוים בכדי לדעת באיזו מידה יחסית ניתן לתת בה אמון ולקבלה אל הידע המדעי.

ראה עוד: פילוסופיה של המדע – מאגר מידע וסיכומים

עוד דברים מעניינים: