אקזיסטנציאליזם – סיכום

הוגים שונים של אקזיסטנציאליזם:

הבחנת האקזיסטנציאליזם של סארטר בספר – היידגר:

היידגר נכלל באקזיסטנציאליזם (פילוסופית הקיום) האתאיסטי על פי סארטר.

היידגר: "האיגרת על ההומניזם"=> יוצא בתוקף על הכללתו של סארטר את היידגר באקזיסטנציאליזם האתיאיסטי יחד איתו.

היידגר אומר: השאלה הבסיסית היא "מה פירוש לחיות" ולא מה פירוש הקיום. היידגר עשה ניתוח פנומנולוגי ואונטולוגי לקיום. סארטר מניח שני סוגי ישים "לעצמו" ו-"בשביל עצמו"  => סארטר מניח את ה"etre", את ה"being" לצד ה"בשביל עצמו", והיידגר הוא זה שרוצה לחקור את זה לעומק.

קאמי – לא הוזכר כי אז לא ראה עצמו כאקסיסטנציאליסט.

דתי וחילוני – ההגות האקזיסטנציאליזם:

קירקגור: אביה הדתי של האקזיסטנציאליזם.

אביה החילוני הוא ניטשה.

קצת על קירקגור (אקזיסטנציאליזם דתי):

האמונה, בהגדרתה צולבת את השכל. איך יכול להיות שהאל הנצחי מתערב בעולם המוחשי הזמני שלנו. הפרידיקטים של הזמניות לא חלים על האל. הנוצרי מקבל על עצמו את הפרדוקס של התערבות הנצחי בהיסטוריה האנושית.

אברהם יכול היה לסרב לעקוד את בנו. הוא האמין באופן מוחלט שאלוהים יקיים הבטחתו.

הכל בחירה: האדם הדתי מקבל מתוך בחירה חופשית את האמונה הדתית. "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". האמונה היא מתוך חירות.

מתנגדי האקזיסטנציאליזם: המהות קודמת לקיום

בריאת האדם בצלם אלוהים: האדם הוא מתוך אלוהים. ערך החיים שלנו הוא בכך שאנחנו נושאים איתנו את האלוהים. האקזיסטנציאליזם: הקיום בא לפני המהות. לפי הדת: המהות הייתה לפני שאלוהים ברא אותנו. רק אחרי זה הוא ברא.

יש הפרדה לוגית בין קיום לבין מהות. הקיום אינו פרידיקט. "חד קרן" (אין כזה דבר במציאות, אבל אפשר להגדיר אותו), מצולע בעל אינסוף צלעות (אפשר להגדיר אותו, אבל אין כזה דבר בטבע/מציאות) הנקודה של אוקלידיס (שאין לה היקף), לא קיימת באמת במציאות אבל אפשר להגדיר אותה. קיום מחייב מהות, אבל מהות לא מחייבת קיום (אפשר להגדיר כל דבר בטבע, אבל לא כל דבר שאפשר להגדיר קיים בטבע).

המהות קודמת לקיום: האדם הוא "יש חושב": המו-ספינס של אפלטון. הומו=פאבר וכו' => לכל בני האדם יש מהות שלהם בתור בני אדם. כולם שותפים להומו-משהו. יש תכונות משותפות לכל בני האדם.

האל הוא הגדרה לכך שהמהות קודמת לקיום.

במדעים ובמתמטיקה תמיד המהות קודמת לקיום.

דיוגינס כאקסטנציאליסט הראשון: אפלטון הגדיר אדם כיצור בלי נוצות בעל 2 רגליים. דיוגנס הוריד לתרנגולת את הנוצות והשליך אותה לאקדמיה האפלטונית.

קאנט: הראשון שיצא נגד הקיום כפרידיקט. "אין שום הבדל לוגי בין מושג של 100 ₪ המצוים בפועל בארנקי לבין מושג בלבד של 100 ₪ שלא התממש, כמושגים הם זהים לגמרי". "קיום או אי קיום אינם תכונה של הדברים" הקיום זה תנאי הכרחי לפרידיקציה והוא לא יכול להיות פרידיקט.

קאנט יצא נגד גישת מהות קודמת לקיום:

שלל את ההוכחה האונטולוגית לקיום האל של סנט אנסל (תיאלוג נוצרי בשנת 1000 לספירה).

ההוכחה האונטולוגית: האל הוא מכלול אינסוף פרידיקטים. => קיום הוא פרידיקט => מכאן, שהאל קיים.

קאנט אמר: הקיום אינו פרידיקט.

סארטר אומר: הקיום הוא לא פרידיקט של המהות. הקיום לא רק שהוא לא המהות, הוא קודם למהות.

הקפיצה לאנושות: כשאני עושה מעשה זה הופך אוניברסאלי

מאותנטיות עצמית לאותנטיות של האנושות. החלטה של אדם אחד מוסיפה משהו משמעותי לאנושות. יש הטבעת חותם (לעיתים גדולה יותר ולעיתים גדולה פחות).

סארטר לא יכול לקבל את הצו הקטגורי: אז כולם יהיו תבונה מעשית. סוכנים מעשיים. זה בטוח לא נובע משם. הוא לא הפוך את הקיום לפרידיקט (גם קאנט לא חשב את זה), הוא מכניס מושג כללי אובייקטיבי של בני-אדם.

"בחירתנו היא תמיד בטוב": אם אדם יחיד נולד ללא מהות אפריורית וכל מעשיו הם הניסיון לתת לעצמו אופי, לכתוב לעצמו את ספר חייו.

בפועל, נראה שסארטר צודק. אבל אין לא הוכחה לוגית טובה לכך. הקפיצה מסובייקטיבי לאובייקטיבי זו בעיה שסארטר לו מוכיח אותה.

החופש בתנאים מאולצים

אדם חופשי, גם בנסיבות המאולצות ביותר => (אפילו בשואה. על פי סיפורו של חצי הלחם של ויקטור פרנקל) הסובייקט הוא העיקר. אם הקיום קודם למהות אז הסובייקט הוא העיקר.

הומניזם:

הראייה הקלאסית: תורה הרואה באדם תכלית לעצמו וערך עליון.

סארטר לא רואה את האדם כתכלית. האדם הוא עדיין לא סופי. האדם הוא מתהווה, הוא בדרך. תכלית בהגדרתה היא על מוצר מוגמר וסופי.

יש מובן אחר של הומניזם: אדם נמצא כל הזמן מחוץ לעצמו. אדם תמיד חורג ממה שהוא כרגע. האדם הוא קנה מידה לעצמו ועצמיותו. הסובייקט קובע את האובייקט (ולא ההיסטוריה קובעת אותי). זה המדד והקריטריון של ההומניזם.

עמ 40: "עולם הסובייקטיביות היחידי זה העולם היחיד שאני מכיר ואותו אני מעריך". ההומניזם הוא היציאה מהסובייקט.

במובן הזה, האקזיסטנציאליזם הוא אופטימיסטי: התקווה ניתנת מתוך כך שהאדם קובע את חירותו, האדם מחליט אם להיות מאושר והאדם יבחר להיות טוב. כשאין "שוטר קוסמי", האדם בסופו של יום יבחר להיות טוב.

ראו גם: הוגים אקזיסטנציאליסטים חשובים

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות