סיכום: סארטר\ האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם

סארטר\ האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם

הקדמה – האונטולוגיה של סארטר

לדעתו של סארטר קשה מאוד להיות אותנטי, בעולם הזה. הדרך היא שקובעת ולא המטרה: הדרך היא שמעניקה לי גן עדן של חירות, גיהנום של אחריות. ב"האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" סארטר מטפל בבעיות שלא נפתרו ב"היישות והאין": אין שיחה על המטרה. גם נאצי יכול להיות אותנטי במובן הזה.

ב"האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" סארטר האם החירות היא ערך בר-קיימה? איך נתרגם את התיאוריה לפרקסיס (מה שאמר מרקס על הגל)? סארטר מבקש לשנות את החברה ע"י הפניית המרץ מחיים אוטנטיים לשיקול דעת ואחראיות מלאה, לשינוי חברתי בו מידת האחווה השיוויון והחירות יהיו גדולים ממה שהיו בעבר בחברה.

ההרצאה: האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם

רקע:

סארטר כותב את "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" בסוף מלחמת העולם השניה. סארטר מדבר אודותאובדן האלוהים: "אין עמוד אש, אין שוטר קוסמי" => שבר גדול. באופן אירוני, היה לסארטר הרבה זמן לחשוב: היה בשבי שנה, היה מטאורולוג משועמם במלחמה. ההרצאה נישאת באוקטובר 1945 ומפורסמת ב-1946. במקביל סארטר התחיל את "לה טמפס מודרן".

לטענת קרל יאספרס האקזיסטנציאליזם היא ביטוי לפילוסופיה של סארטר וכו'. היידגר דחה את זה. גם קאמי. אבל סארטר אימץ את התואר.

המוטיבציה של סארטר לכתיבת "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" היא ביקורות נגד האקזיסטנציאליזם ודעות שהוא רוצה להבהיר.

שאלה לתהיה: האם סארטר היה מגיע למסקנות האלו גם בלי המלחמה?

הביקורות:

"האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" של סארטר סופג ביקורת מכל הכיוונים:  הקתולים הימניים, הקומוניסטים, האשמה בפסימיזם (הקומוניסטים הם מאוד אופטימיסטים): גיבורי סארטר הם מסכנים, הדגשת הוולגרי והשטני, הדגשת החירות והניכור החברתי ובאופן כללי: ניהילזם, פסימיזם, חוסר אפשרות לחרוץ משפט, אנרכיה.

אבני הבניין של האקזיסטנציאליזם

לפי סארטרהקיום קודם למהות: האדם הוא מה שהוא עושה מעצמו. אין אף דבר אפריורי. האדם הוא תודעה ספונטנית. הוא התהוות ולא הווה. אין דרך להגדיר את האדם מראש (כי זה ידגיש את המהות). החירות לפי סארטר מחולקת לשניים:

חירות מ…כפייה לדוג'.

חירות ל…חוקק חוקים לדוג'.

(דומה לחירות חיובית ושלילית אצל ישעיהו ברלין)

הבחירה:

אם הקיום הוא חופשי, יש לאדם חופש לבחור => הבחירה היא הדרך לקיום העצמי. ה"אני" זה מה שאני בוחר לעשות. אין ברירה אלא לבחור. האדם נידון לחירות. גם חוסר הבחירה הוא בחירה (לא להגיב, זה להגיב).

דוגמת הצעיר: צעיר שאחיו נהרג במלחמה, אביו בגד ועבר לנאצים, הוא נשאר עם אמו החולה. הוא מתלבט האם לעזור לכוחות, או האם לעזור לאמו.

הדוגמאשל סארטר באה להמחיש את העובדה שהאדם הוא נטוש. אין אפשרות לקבוע כיצד לפעול. אין אפשרות לקבוע באיזו תורת מוסר להשתמש, כל תורות המוסר לא נותנות לי תשובה טובה. קאנט עומד מאחורי העמדה הזו. בשום פנים על תהפוך את זולתך לאמצעי בלבד (ע"פ הצו הקטגורי)\ בפועל גם לקאנט יש בעיה עם התיאוריה שלו לדוג' השאלה של האם להסגיר לרוצח (כן כי אסור לשקר). מה עונה סארטר: כשאתה בא להתייעץ, עצם ההתייעצות כבר מובילה אותך לעמדה (ע"פ האדם שאיתו אתה בוחר להתייעץ). ההתייעצות היא הבחירה במה כדאי לעשות.

דוגמת יצירת אמנות: יצירת אומנות היא היצירה של האדם את חייו.

האחראיות:

לפי סארטר יש לאדם אחראיות אדירה על עצמו: הוא יוצר את חייו, הוא ולא אחר. האופן שבוא אנחנו צריכים לבחור הוא החירות. במובן הזה יש קריצה לצו הקטגורי של קאנט. אבל החירות היא פתוחה ולכן אין קריטריון.

הפרט לוקח אחראיות על הכלל: צריך להבין, יש חירות גם של אנשים אחרים. צריך לבחור גם בשביל החירות של עצמך וגם בשביל החירות של אחרים. בשביל הכלל. כל עשייה פרטית היא עשייה בשביל הכלל. האחראיות היא גם במימד האוניברסאלי: כל האנושות.

איך סארטר עושה את הקפיצה בין האחראיות של הפרט אל עצמו לבין האחראיות של הפרט אל הכלל: כל פעולה שאני עושה, מחזקת דברים גם בחברה שלי. בפועל אני משפיע. כשאני חופשי, כשיש לי חירות, אז כל פעולה שאני עושה אני משפיע גם על האנושות. אם אני מחליט שמתחתן עם אישה אחת, אז אני בעד מונוגמיה. בפועל, החירות הזו נכפית עלי: כשאני עושה מעשה אישי, אני משפיע החוצה. אני אחראי על כל האנושות.

אחרי אבני הבניין:

העדר הלגיטימציה האובייקטיבית שסארטר מתאר. מה העדר זה יכול לגרור?

אני מייצג את עצמי, אבל אני לא אחראי לכולם => אלו מוגי לב.

הכחש העצמי: התכחשות לחירות הזו => הגנים שלי, דטרמינזם, הגורל, הממשלה, החברה, המצב הבטחוני, מצב העסקים. כל אלו לא לגיטימיים.

קבלת האחראיות העצמית והקולקטיבית => זה מה שצריך לעשות. זה הראוי.

מסקנות ותשובה של סארטר להתקפות:

לקתולים:

יש אנשי דת שחשוב להם להוכיח את האלוהים.

לנו, בגלל שאין ערך א-פריורי, הייאוש לא צריך להוביל לחוסר מעש, הלגיטימציה של האדם נובעת מעצם קיומו (ולא מאלוהים). הוא צריך להוביל לעשייה.

כשהקתולים אומרים שהאקזיסטנציאליזם מביא לייאוש, הם מתכוונים לייאוש כמו שהם מכירים.

טענה שסארטר יכול להגיד ולא אמר: הדת לא מנעה רצח ומוות, אז איך אתם יכולים לבקש את זה ממני?

הטענה נגד הפסימיזם: אם האדם יכול לבחור הכל, הוא יכול לעשות הכל חיובי ולבחור להיות טוב => זה אופטימיזם אדיר.

הטענות נגד האשמה בחוסר יכולת לחרוץ משפט: סארטר לא מדגיש את התוכן של הבחירה. הוא לא מציע תזה מוסרית חדשה. הוא מדבר על הדרך של הבחירה: האדם נכפה עליו לבחור, הכל בחירה של האדם, השיפוט המוסרי הופך להיות שאלה של דרך => האם עשיתי את זה בדרך הנכונה. אי בחירה היא גם בחירה.

סיכום

האם סארטר היה מגיע למסקנות של "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" גם בלי מלחמת העולם השנייה?

טיעון א': זה היה מטעמים אופורטוניסטים.

סארטר האיש:

נתפס כסוג של נביא.

גישת הדיכוטומיה בין סארטר המוקדם לסארטר המאוחר => "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" היא ההרצאה שמפרידה בין השניים ופותחת את סארטר החדש.

בהמשך חייו, התנהג הלכה למעשה, כמו הפילוסופיה שלו: לא קנה דירה, לא התחתן, סירוב לקבל את פרס הנובל.

הבעיות בהרצאה:

הקפיצה מהאחראיות על עצמי, לאחראיות על האחרים. מתנגד לאונטולוגיה המוקדמת של סארטר.

האוניברסאליזציה: איך הבחירה שלי מחייבת את שאר האנושות? איך נבין שמה שאני עושה הוא טוב לאחרים? הסבר גולומב: כל מעשה שלי מביע חותם. אבל, ההרצאה בפועל יותר קנטיאנית (בעקרון הצו הקטגורי), הוא מכוון לאוניברסאליזציה.

אנקדוטה: אין מוסר שלא נתקל בבעיית היישום.

תפקיד הזולת: הזולת במובן מסוים, מגביל אותי, אבל מוצג באופן חיובי.

sartre קראו עוד על ז'אן פול סארטר מתוך סדרת הפילוסופים הגדולים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות