סארטר: הבחילה – סיכום

סארטר "הבחילה"

הצמצום בין חיים לבין הסרות: הגיבור של הבחילה בן 30 ובדוביל (בדיוק כמו סארטר).

פרויד: הצוציק הוא האבא של המבוגר => כשאתה קטן אתה מתעצב באופן דטרמיניסטי למה שתגדל להיות.

סארטר יצא נגד פרויד.

החיפוש הנוכחי של רקונטיין: ללא עבר (כי הוא מכחיש את העבר) וללא עתיד.

הפרדיגמה האסתטית של האותנטיות: כמו שניטשה רוצה ליצור את עצמנו, כך הגיבור רוצה לציר את מושא המחקר שלו וכך את עצמו.

מדוע הגיבור מגיב בצורה זוועתית לדברים? מה המקור לבחילה? כשהוא רואה את האובייקטים ה"אטומים" (שלא ניתנים לחדירה ע"י התודעה) רקונטיין חש שהוא לעולם שלו לא יהפוך למשהו יציב וקבוע. היציבות של האובייקטים המוצגים של ה-en soi (הישות לעצמה), היא זו שמעוררת בו את הפחד שהוא עצמו לא קבוע, לא יציב, לא מוצק, לא מחויב למשהו סטטי חד-משמעי. אני בחיים לא יוכל להיות כמו שהדברים כשלעצמם (en soi), אני לא יוכל להיות קבוע ויציב ובעל זהות כמוהם.

"מול החפצים, אני חושב שזה אני שהשתניתי": אני כל הזמן משתנה אבל הדברים יציבים.

היידגר: angst (חרדה) => חרדה החושפת את העובדה שהאדם מרגע הולדתו הוא מתחיל לנוד. את היידגר זה משמש למשהו חשוב שיוביל למשהו חיובי שמאפשר לאדם להיות הוא עצמו.

הגיבור  של "הבחילה" לא חש בחירה בגלל האובייקטים, אלא הוא חש בכלל בגלל שהוא עצמו לא יכול להיות כמו האובייקטים => יציב.

 האדם מצדיק את חייו בנפרד מהקשר שלו עם אחרים => האותנטיות מושגת ע"י עצמך בלבד. רק כך היא ספונטנית (במובן של לא תפיסת עולם סוליפסיסטית: התודעה היא בחוץ, בעולם, אך גם שם היא נפרדת מהתודעות האחרות. התודעה היא טרנצנדנטית.

למה לא כולנו היום לא סובלים מאותה הבחילה? אין תשובה של סארטר.

סארטר כן רומז: המצב של רקונטיין הוא המצב של כל אחד מאיתנו.

העולם שלנו הוא אימננטי (כמו קאמי): אין עקרונות טרנצנדנטיים המשפיעים על העולם שלנו. בעולם הזה יש המון אבסורד (מתוך המושג המוסיקלי אבסודרדום).

הכל חוזר ל"רחוב": לא כמו המערה של זרתוסתרא, או אברהם. כולנו ישים אקראיים, תודעות אינטרנציונאליות. => ניסיון לעשות דמוקרטיזציה של האותנטיות. ניסיון לצאת כנגד תרבות ההמונים הגורמת ליציאה של היחיד נגד ההמון הסובב אותו.

ההומניסט שמוצג לרעה בספר: בסיפור מתואר שההומניסט נכנס לגבולות של רקונטיין. רקונטיין רואה בו אדם המנסה להפוך אותו לאובייקט.

אי האותנטיות מזוהה עם הבורגנות היהירה שחושבים את עצמם.

רקונטיין מחליט לזנוח את עבודתו ההיסטורית על מנת להתרכז בבניית העצמי שלו על פי מודל המנגינה. הוא מבקש להתגבר על הבחילה תוך שהוא מתגבר על הכאוס. הוא יוצר הרמוניה. "לאיזה פסגות הייתי מגיע אילו שמשו חיי נושא למנגינה" בעודו מקשיב לג'אז מעבר לחלון. הוא מרגיש פתאום איזה שלמות עם עצמו.

יש אפשרות להגיע לחיים אותנטיים בתוך ים ההמון הבלתי-אוטנתי וכו' => בשורה שסארטר עמד בה, לפחות עד מלחמת העולם השנייה.

sartre קראו עוד על ז'אן פול סארטר מתוך סדרת הפילוסופים הגדולים

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות