אלבר קאמי וז'אן פול סארטר

סארטר: 1905-1980

קאמי: נולד במונדובי (ליד אלג'יר) ב-1913 ונהרג בתאונת מכונית ב1960.

שניהם התייתמו בגיל שנתיים. אביו של קאמי נהרג במלחמה. סארטר בא ממשפחה בורגנית עמידה, קרוב של אלברט וייצר. קאמי הגיע ממשפחה קשת יום ומעמד סוציו-אקונומי נמוך.

סארטר ייסד את כתב העת הפילוסופי Les Temps Moderns. קאמי ערך את היומן Combat (קרב) יומן מחתרתי אנטי-נאצי.

שניהם היו מנהיגים רוחניים שבבת עיניהם היא מוסרית מאוד, אבל שניהם לא כתבו מסע על אתיקה: קאמי כתב שהמוסר לא צריך כללים וסארטר הבטיח אך לא כתב.

בני לוי הסביר: מהסוליפסיזם של סארטר קשה היה לצאת למוסר.

1994 סארטר קיבל פרס נובל לספרות, אך דחה אותו בשל היותו אנטי-בורגני שנמשך לקומוניזם. העריץ את מאו. והיה האידיאולוג של האדומים והסטודנטים בימי דני האדום.

1957 קאמי קיבל פרס נובל לספרות על הספר "הזר".

מגישה סוליפסיסטית המדגישה את האינדיווידואל לגישה סולידרית יותר.

סארטר היה פילוסוף-סופר וקאמי כסופר-פילוסוף: קאמי לא נתפס כפילוסוף בגלל הפילוסופיה האנליטית.

סארטר על קאמי: כסופר הוא איש מחונן אך כפילוסוף חסר לו משהו.

קאמי על סארטר (על יצירת הבחילה): רומן אינו אלא פילוסופיה המובאת בדימויים.

המרקסיזם היה הפתרון של סארטר.

פגישתם הראשונה של קאמי וסארטר הייתה בסוף המחזה "הזבובים" של סארטר. קאמי ניגש לסארטר ומאז התחילו להתחבר ל10 שנים. סארטר הציע לקאמי לשחק כשחקן הראשי שלו (זה לא יצא לפועל). קאמי הציע לסארטר לכתוב עבור עיתונו. סארטר קינא בקאמי בגלל שהוא היה "עיתונאי לוחם" (סארטר היה חלק מהזמן מפריח בלונים וכשנתיים בשבי הגרמני). ב1952 נוצר משבר בין שניהם: פרנסיס ז'נסון, ידוד הטוב של סארטר כתב מאמר ביקורתי ונורא על הספר "האדם המורד" של קאמי. קאמי השיב מכתב זועם וסארטר והוא הפסיקו להיות חברים. הנתק האינטלקטואלי, פילוסופי, ספרותי ורגשי הפך לקרב אינטלקטואלי שהשפיע מהותי על כל צרפת ואירופה.

אפשר להסביר את היריבות כניסיון של קאמי לא להיקרא נושא כליו של סארטר.

קרל יאספרס היה זה שהמשיג את תפיסתו של סארטר כאקזיסטנציאליזם.

סארטר היה מכוער וקאמי בעל יופי ים-תיכוני.

טענת אהרונסון בספרו על סארטר וקאמי – המקורות לויכוח הם אינם הרכילות אלא פוליטיים. הם שניים:

הנטייה לסטאליניזם של סארטר מול ההומניזם האנטי טוטליטארי של קאמי

תמיכתו של סארטר מול הניסיונות של קאמי לכונן תרבות ים-תיכונית, ולכונן מדינה דו-לאומית סולידארית צרפת-אלג'יריה.

המוקד שאנחנו נדון בו כאחים לצרה (בעיית הניהיליזם, האלים, בעיית המוסר הפוסטמודרני) ואויבים לדעה (שניהם הגיבו אחרת): ההבדלים הפילוסופים בין השניים שהובילו לקרע בלתי נמנע.

גולומב מקבל את הטענה הבסיסית שהמקור לריבם טמון בטקסטים האינטלקטואליים.

הספד על קאמי: להיות בנפרד, זו דרך אחרת להיות ביחד.

הוגו על וולטיר: ומה היה כלי נשקו, עם לא הקולמוס שבידו.

קאמי: אסור להרוג באופן מוחלט. סארטר: תמך ברצח הספורטאים במינכן.

קאמי: להלחם כן, עבור כבוד האדם וההומניזם (לדוג' הכיבוש הנאצי) קאמי נלחם לא עבור אידיאה פוליטית אלא עבור האנושיות.

ניהיליזם:

ניהילו – אין בליטינית.

משמעות מטאפיזית: העולם אינו רצינואלי. העולם הוא תוהו ובוהו. אין כללים, חוקים אוניברסאליים וכללים. כאוס מוחלט.

משמעות אפיסטמולוגית: אינני יודע דבר על מה שעומד מולי. ספקנות. אי-אמונה ביכולתנו להכיר ולדעת משהו פוזיטיבי או מוחלט עליו.

רלטיביזם: הכנסת הסובייקט להכרה היא שמובילה לסובייקטיביזם מוחלט.

אֶתי: אין חוקי יסוד, נורמות או עקרונות מוסר בעלי תוקף אובייקטיבי מוחלט. ציניזם.

מעשי: התאבדות. אם אין אמת אובייקטיבית -> אין משמעות לחיים => אפשר להתאבד.

סארטר וסימון דה-בובאר:

האם דה-בובאר הייתה מגיעה למה שהגיעה (מהמשמעותיות בהוגי הפמיניסטיות) גם ללא קשרה עם סארטר? יש מחלוקת.

קאמי: היעדר שיטה פילוסופית קבועה מראש,  שניים שהיו בכל זאת מרכז תפיסתו: דפוסי האישות האוטנטית, וההומניזם הטבעי.

תגובות השניים לניהליזם:

הרלוונטיות של הפילוסופיה לחיים:

זיקת תלות בין X לY

להקל.

גם קאמי וגם סארטר היו אקסיסטנציאליסטים (למרות שקאמי עצמו לא היה מסכים להקרא משהו עם איזם בסוף)

אבסודוס: חוסר הרמוניה מוסיקלית. האבסורד של קאמי: חיים בהם אין קשר בין ציפיותי ותשוקותי מהעולם לבין העולם שאדיש לציפיות האלו. החיץ בין אדם לעולמו, בין אדם לחברו, אין שותפות => זו החוויה האבסורדית. איך להחלץ מזה? קרא את הספר של מאו ותתחיל לצעור על הבריקדות.

רוסו על האדם: מימוש האותנטיות ביולוגית: להגשים את הפוטנציאל איתו נולד האדם. האדם של רוסו הוא טוב ביסודו. האדם נהיה רע בגלל שהחברה משחיתה את ה"צופן הגנטי" התמים והטוב של האדם. (לדוג' אמיל, בסוף הספר: האתוס של המופת הביולוגי פשט את הרגל וצריך לחזור למשהו יותר טבעי => כך גם יחשוב קאמי).

האדם האותנטי: אדם המחבר לעצמו את ספרו (אדם הבוחר את בחירותיו) ולא נותן לאחרים לבחור את בחירותיו. האדם יוצר את ישותו

סארטר: פנומנולוגיה אונטולוגית שמטרה העיקרית היא לרוקן את התודעה שלנו מכל תוכן עמום שמצוי בה. כל מה שיכול לשמש בלם ליצירת ה"עצמי".

האדם האותנטי לא מתנהג בהכרח בצורה  "מוזרה".  העיקר שהוא הגיע למחשבותיו מתוך עצמו ולא העתיק אותן: המקוריות היא קריטית לאותנטיות. מונטיין "החירות הגדולה ביותר היא לא לנהוג כמוהם".

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות