מישל פוקו – מושגים מרכזיים וסיכום חיבורים חשובים

מושגים מרכזיים של מישל פוקו המוקדם:

  • ארכיאולוגיה של הידע: ארכיאולוגיה לתקופה המודרנית – מה היה כדי להבין את היום/המודרניות/הסוף של הספר => התכלית של הדיון של פוקו: ערעור על מרכזיות האדם באפיסטמה המודרנית.
  • מושג האפיסטמֶה של פוקו: אפיסטמה לפי פוקו מערכת כללים שמתפקדים וקובעים לנו מהו הידע (יותר מאוחר זה יקרא אצל פוקו: שיח). פרדיגמה. האפיסטמה מתפקדת כאפריורי-היסטורי. תנאים טרנצנדנליים המשמשים אותנו להגיע לידע (כמו קאנט), אלא שהדרך להגיע לידע היא ההיסטוריה.
  • ·         אפריורי-היסטורי:

–          אפריורי: התנאים הלגיטימיים לידיעה (בדומה לקאנט). הדרך הלגיטימית לתפוס את הידע. אצל קאנט האפריורי קשור לאופנים בהם אנחנו תופסים את הידיעה (הזמן והחלל) עמדה א-היסטורית לחלוטין.

–          היסטורי: הדרך להגיע לידע היא ההיסטוריה. (רעיון שהתחיל אצל קסירר ופוקו מחדד ומקצין).

  • שבר אפיסטמולוגי: הזמן בו דבר אחד הופך לדבר אחר. פוקו לא נתן הגדרה של מה קורה במצב הזה מלבד שינוי. אין שום הגדרה. (תומס קון פחות הסביר למה פרדיגמה מסוימת נעזבת – היא נחשבת להיות פחות תופסת מים).
  • לפי פוקו האדם ממלא מקום רציני יותר באפיסטמה המודרנית (לפני היה מיון, וכל מיני דברים אחרים).
  • ההיבט הנורמטיבי: תהליך עיצוב הסובייקט. יש עיצוב חדש של האדם. יש כאן טון בעייתי בדיון הפוקויאני.

רלטיביזם:

  • ·         העמדה של פוקו נראית רלטיביסטית:

–          במובן מסוים לא: פוקו לא מדבר בכלל במונחים כלליים, הוא רק מדבר על ראיות אמפיריות. עבורו כל קפיצה למסקנה כללית היא בעייתית ולכן נתקשה לתפוס אותו כפילוסוף במלוא מובן המילה (למרות שאחרי שנקרא את פוקו אנחנו מבינים מסקנה פילוסופית כללית). פוקו תמיד יהיה חשדן לכל עמדה פילוסופית כללית ובמובן הזה גם לרלטיביזם.

–         במובן מסוים פוקו כן רלטביסט: אין קריטריון לידע על-היסטורי. הכל לגיטימי.

"סדר השיח" מתוך ארכיאולוגיה של הידע של פוקו:

  • ·         שיח – כללים של שפה.
  • ·         הדרה: מוציאים אופני שיח מסויימים. הדרה של השגעון.
  • ·         רצון לאמת (סופיזם ופילוסופים).
  • ·         מרד הסטודנטים ופוקו: ב-68 בצרפת התחילה מחאה של סטודנטים (שהייתה קשורה לתפקידם במערכות של ידע וכח) ומהר מאוד זה הלך והתרחב => שיאו של התהליך היה יחד עם כל הפועלים + איחוד בין הפועלים לסטודנטים => ערעור השלטון של דה-גול. דה-גול יצא לגרמניה וחזר ובסוף המרד דעך. זה לא היה קומוניסטי (המפלגה הקומוניסטית אפילו התנגדה), היה מגמה של אנטי-אמריקניזציה. פוליטית זה לא היה מוגדר ("דימיון לשלטון").
  • הרצון לאמתלפי פוקו יש ניסיון להגיע לרצון לאמת, מה היחס בין אמת ושקר בחברות מסוימות מה נתפס כאמיתי או לא בהקשרים מסוימים וזה יותר קשור לשפה ולא רק דפוסים של ידע. לא שאלה של מתודה אלא רובד שהוא בסיסי יותר. זה רעיון שהוא במובהק ניטשאני ופוקו מתייחס לכך.
  • ·         סופיסטים ופילוסופים– המעבר מסופיסטים לפילוסופים, פוקו מדבר על ההדרה של הסופיסטים. בכל דבר כזה יש משהו שהוא לא נייטרלי במעבר במשטרי אמת במה נחשב אמיתי או לא. זה גם קיים אצלנו במה אנו יכולים להוכיח או לא בבית משפט ולמרות שאנו חושבים שזה אמיתי אנו לא יכולים לבסס. זה עניין רחב מעבר לידע וזה ראשוני יותר ביחס לידע.

לפקח ולהעניש

  • ·         גניאולוגיה: יותר דינמי, יותר הווצרות מאשר ארכיאולוגיה. 3 תפקידים למונח גניאולוגיה אצל פוקו:

–         כח מול ידע.

–         השפעה ניטשאנית: הרצון והעצמה.

–         מקהה את האי-רציפות שהייתה בארכיאולוגיה של שכבות שכבות (גניאולוגיה זה מושג יותר רציף) מקהה את השבר האפיסטמולוגי.

  • ·         תיאור של עונשים לאורך ההיסטוריה:

–          בתחילת הספר של פוקו מתואר איך הענישו רוצח: גררו אותו בכרכרה ברחבי פריס, עורו נתלש עד שהוא מת. עונש גופני, פומבי, אכזרי. תיאור משנת 1757.

–          שנות ה-20 של המאה ה-17: תפיסה מודרנית של ענישה => פיקוח. לפי פוקו מושג הפיקוח צומח מהטיפול במגיפות (היו מחטאים את העיר, התחיל ניהול מסודר של העיר – למי מותר לצאת, איפה מותר להסתובב וכד') המגיפה הביאה למושג הפיקוח => החלל בעיקר הוא מפוקח. לפי פוקו הפיקוח הפך להיות הדרך שבה אנחנו מענישים. בית הכלא הוא חלל פיקוח קפדני לא פומבי. מענישה פיזית פומבית, גופנית, אכזרית => לפיקוח נסתר, לא גופני, הומני יותר (לכאורה – התחושה בקריאה שזה יותר טוב).

  • מטרת הפיקוח לפי פוקו היא סובייקטיביקציה של האדם: יצירה של משמעת עצמית => אפשר לראות את זה כהומניות וכבגרות.
  • פנאופטיקון: בית כלא בו האסירים נמצאים מסביב, התאים פתוחים כלפי המרכז, אבל סגורים אחד כלפי השני (אף אחד לא יכול לדעת מה השני עושה, אבל מי שמרכז יכול לדעת ברגע נתון כל דבר שמישהו עושה). => בכלל לא צריך שיהיה מישהו באמצע בפועל, כי האסיר נמצא במצב שבו הוא חושב שמישהו מסתכל על עצמו => לפי פוקו השלמת התהליך היא כשהסובייקט מפקח על עצמו.

תולדות המיניות

  • במאה ה-17 היה דיכוי רציני של המיניות: הדחקה, שתיקה.
  • במאה ה-18 היה תהליך פתיחות לגבי המיניות (הפסיכואנליזה וכד'). היה תהליך שעבר מהדחקה ושתיקה לדיבור על מיניות.
  • ·         פוקו רוצה לומר שבהדחקה יש גם צדדים חיוביים ובהפתיחות
  • שלילים, והמעבר הוא לא מחושך לאור.
שיח מיני וכוח

המאמר הוא סיכום של ספר,  רעיונותיו המרכזיים.  פוקו התנגד לתיוג, הוא משפיע בתחומים רבים כגון: אמנות, ציור, פיסול וסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. פוקו מביא חשיבה אחרת, פוסט מודרנית.

מודרניות ופוסט מודרניות –

מרקס, וובר ופרסונס ניסו להבין את תהליכי המודרנה, התפתחות ליניארית של האדם, התקדמות לקראת משהו. המכנה המשותף של הפרדיגמות הוא האמונה במדע, שחרור האדם וכו', זוהי מעין הנחת בסיס סמויה איתה הם פועלים.

מלחמת העולם השנייה גרמה לאיבוד האמונה במדע וברציונאליות, הנאצים היו מאוד מאורגנים ורציונאליים וזה הוביל לטבח עם אכזרי ורחב היקף. אנשים מתחילים בתקופה זו לערער על ההנחות המודרניות. הפוסט המודרניות יוצאת כנגד החשיבה הליניארית, אין אמונה במדע, אנשים מפסיקים להאמין באמת אחת ואין כלים לדעת מהי האמת הנכונה, האדם ממושמע מתמיד.

פוקו לא חוקר מעמדות, דרכי התנהלות וכו', הוא שואל שאלות לגבי שיח, ידע וכוח.

שיח מיני וכוח

המאמר הוא סיכום של ספר,  רעיונותיו המרכזיים.  פוקו התנגד לתיוג, הוא משפיע בתחומים רבים כגון: אמנות, ציור, פיסול וסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. פוקו מביא חשיבה אחרת, פוסט מודרנית.

מודרניות ופוסט מודרניות –

מרקסוובר ופרסונס ניסו להבין את תהליכי המודרנה, התפתחות ליניארית של האדם, התקדמות לקראת משהו. המכנה המשותף של הפרדיגמות הוא האמונה במדע, שחרור האדם וכו', זוהי מעין הנחת בסיס סמויה איתה הם פועלים.

מלחמת העולם השנייה גרמה לאיבוד האמונה במדע וברציונאליות, הנאצים היו מאוד מאורגנים ורציונאליים וזה הוביל לטבח עם אכזרי ורחב היקף. אנשים מתחילים בתקופה זו לערער על ההנחות המודרניות. הפוסט המודרניות יוצאת כנגד החשיבה הליניארית, אין אמונה במדע, אנשים מפסיקים להאמין באמת אחת ואין כלים לדעת מהי האמת הנכונה, האדם ממושמע מתמיד.

פוקו לא חוקר מעמדות, דרכי התנהלות וכו', הוא שואל שאלות לגבי שיח, ידע וכוח.

שיח, ידע וכוח –

בחברה תחומי ידע רבים, פוקו שואל כיצד הידע נמצא ונשלט, לדעתו כל הידע הוא תוצאה של יחסי כוח מסוימים.

שיח – מה שמדברים עליו, תחומים שונים בחברה, קיימים שיחים שונים הנשלטים על ידי מוסדות חברתיים שונים (דברים שמתמסדים בחברה). הכוח לא מרוכז במקום אחד, בכל שיח הכוח הוא אצל אנשים שונים.

פוקו עסק בעיקר בשיח על מיניות, פסיכולוגיה וענישה בחברה.

דוגמא – השיח על חלוקת ירושלים, לעיתים הנושא הוא טאבו ולעיתים לא, יש תקופות שלגיטימי לדבר על זה ויש שלא. הטאבו בחברה משתנה.

שיח על הענישה – לפני 200 שנה אנשים היו נסקלים באבנים על רצח או מועלים למוקד במטרה להגן על החברה מענישים את גופו של הרוצח. כיום אדם נכנס לכלא, בך יש רעיון כפול, הגנה על החברה ותיקון עצמי של הפושע, מנסים לשלוט בנפשו.

שיח על הפסיכולוגיה – פוקו טוען שאיך שאנחנו תופסים את עצמנו ביחס לעולם מאוד השתנה, המושגים הפסיכולוגיים מאוד נפוצים בחברה כיום, פוקו טוען שחשיבה זו לא התקיימה בממדים אלו עד שפרויד הגיע, אנשים לא חשבו על עצמם במושגים הללו.

כינון הסובייקט –

סובייקט הוא היחיד, כל אחד מאיתנו. כינונו הוא כיצד נוצרה החשיבה שלנו. פוקו טוען כי צורות החשיבה שלנו שונות, הן מצטלבות ובאות לידי ביטוי בכל אחד מאיתנו בצורה שונה, החשיבה מתעצבת לפי השילוב של מה שלמדנו מכל שיח ושיח.

פוקו לא מדבר על היחיד עצמו, מבחינתו היחיד הוא תוצאת השילוב הזה, האנשים הם צינורות עוצמה ומכיוון שכולנו בשיח אין קבוצה אחת ששולטת בו.

במקום לחקור את האדם יש לחקור את מה שיצר אותו, השיח. בחברה המודרנית האדם יותר ממושמע כיוון שיש מומחים בשיחים שונים, זה לא היה קיים בעבר.

האנשים עם הידע הם בעלי הכוח, הם אלו שיוצרים את השיח ומושפעים ממנו. האדם יותר ממושמע כיום כיוון שיש לנו יותר קטגוריות ודרכים למיין אנשים ודברים, יצרנו עולם של תיוגים חברתיים. יש לנו קטגוריות חשיבה מסוימות על העולם.

הכוח מתגלה דרך התנגדות, כיוון שהוא בכל מקום החשיבה מבטאת יחסי כוח ולכן הוא יתגלה כאשר ננסה להתנגד. פוקו חוקר כמעט תמיד סוטים, הוא עצמו הומו מה שנחשב היה לסטייה.

תולדות המיניות –

המאמר יוצא כנגד החשיבה בזמנו, היפותזת הדיכוי, דיכוי המיניות האנושית על ידי הכנסייה שרדפה את ההנאה מהמין בתקופת המאה ה18 והלאה. פוקו טוען שתופעה זו רק עודדה יותר צורות של מיניות בחברה. השיח על המיניות נשלט בחברות המערביות על ידי הכנסייה, החוק האזרחי והנורמות המקובלות, בעיקר דיברו על נישואין. במאה ה19 מתחיל תהליך מדיקליזציה, קטלוג רפואי, מתפתח שיח רפואי שהוא חלק ממעבר האמונה למדע, הרופאים מתחילים להיכנס לכל מיני תחומים. בעקבות ניתוח הנכון/לא נכון מתחילות להיווצר פתולוגיות, יציאה כנגד מיניות לא פרודוקטיבית (בהודו למשל ניכרה התמקדות בקמה סוטרא), המין הוא כאובייקט מחקרי ובהכרח יש מומחים שקובעים מה לא בסדר, זה הופך לפתולוגיה ומתחיל תהליך משטור המיניות.

במיניות, הרופאים הם שפיתחו את החשיבה על מיניות אך פוקו טוען שהחשיבה שלנו קיבלה את הכנון/לא נכון. הפיקוח על המיניות הוא חיצוני (רופאים, פסיכיאטרים וכו') ופנימי (בעקבות כינון הסובייקט), אדם לעצמו.

טענת פוקו היא שהעיסוק במיניות יצר ריבוי של הצורות המיניות והתרחבות השיח על המיניות כיוון שעל פי פוקו עונג מגיע מ:

  1. פיקוח של אדם על אנשים אחרים, הפעלת כוח ופיקוח עליהם
  2. התחמקות מכוח זה.

ביקורת –

  1. בגלל שהעוצמה נמצאת בשיחים שונים זה בעייתי בתור כלי לניתוח, כיוון שאי אפשר לראות באותו שיח מי שולט, קשה להבין מי מפעיל את העוצמה.
  2. עד כמה אדם יכול לחשוב מחוץ לשיח? הוא לא מדבר כלל על כיצד אדם יכול לשבור את מעגל הצטלבות השיחים.


עוד דברים מעניינים: