תפיסת ה'אני' של סארטר

סארטר: הטרנסצנדנציה של האני

  • ·         שתי גישות נפוצות להבנת ה'אני' לפני סארטר:

–         תנאי צורני שמאפשר לחשוב על דימויים כדימויים שלי: (מתקשר להוסרל והפילוסופיה הטרנצנדנטאלית).

–         גישה הרואה את האני במונחים תוכניים: סך כל החוויות שלי: לוק – האני= סך כל הזכרונות שלי.

תפיסת ה'אני' של סארטר:

  • לפי סארטר האני הוא יש חיצוני בעולם. האני של מישהו אחר נגיש לי כמו האני שלי (יש סייג לזה). אין פריווילגיה לגוף ראשון יחיד על פני גוף שלישי: אין עדיפות מיוחדת לנגישות לאני שלי.
  • כוונה/אינטנציה ללא 'אני' שהיא שייכת אליו: חץ שמכוון אל מושא טרנצנדנטי. יש תודעה של משהו. לדעת סארטר אפשר להבין אותה ולאפיין את המובן שלה אבל היא לא אישית (לדוג' תודעה של משאית נוסעת). תוכן התודעה הוא אובייקטיבי. אין אני שמלווה את התודעה הזו. תודעה=להיות מכוון אל ערך תוכן מסוים, אל מושא טרנצנדנטי. מושא שניתן להבנה אובייקטיבית. סארטר טוען כי אין עצמי שמלווה את החוויות שלי.
  • אין תודעה עצמית: אין משהו רפלקטיבי בתוך המהלך. התודעה לא בהכרח משוקפת. "אין אני נמצא במישור הבלתי משוקף"=> אם אין רפלקסיה, גם אין אני. התודעה לפי סארטר היא לא אישית.
  • להבדיל מקאנט שאומר: מן הראוי שה'אני' ילווה את הקליטה של האובייקט.
  • לפי סארטר העמדה של חקירות לוגיות היא עמדה נכונה: האני אינו תנאי להבנה. אפשר להבין מזה תודעה של משהו, ללא הבנה של מושג ה'אני'. (קאנט אמר שמושג האני הוא מושג מפתח שהוא תנאי לכל המשמעויות של הדברים, כל חוויה-חוויה שלי).
  • דיון פנומנולוגיה באופן טהור לא מחייב שימוש במושג ה'אני'. על פי סארטר: המבנה הזה של הוסרל הוא הליכה אחורה.
  • אצל קאנט הדיון הוא לוגי (מזה לשפוט, איך השכל עובד וכד').
  • ·         כשאנחנו חושבים על החוויה, אנחנו לא רואים 'אני' שמלווה אותה. לפי סארטר אם אנחנו רוצים להיות נאמנים למהלך פנמנולוגי אנחנו לא מזהים את מושג ה'אני'. המהלך הקנטיאני הוא אינו מוצדק מבחינה פנומנולוגית. (ביקורת שפינוזה על דקארט: המחשבה לא חייבת מישהו שחושב אותה, לא כל נשוא חייב נושא) => מסקנה לוגית כן גוררת את זה, אבל מסקנה פנמנולוגית ממש לא מחייבת את זה.
  • הבחנה של סארטר בין תודעה לבין תודעה עצמית: תודעה היא לא רפלקטיבית, תודעה עצמית היא רפלקטיבית.
  • אני=אני טרנצנדנטי. "האני נמצא, אופן הקיום שלו מוחשי ושונה משקיום ישיויות מתמטיות, האני מוסר את עצמו כטרנצנדנטי". האני אינו פנימי. הוא חיצוני.
  • ·         התודעה המשוקפת/התודעה הרפלקטיבית: מה היחס שלה עם האני? אנחנו תופסים את התודעה כתודעה של ה'אני'.
  • ה'אני' הוא רק רפלקטיבי (אפילו המילה אני היא רפלקטיבית):
  • ·         סארטר מעלה קושי (סעיף 3 במאמר):

–         יש תודעה עצמית רפלקטיבית ואז יש 'אני', ויש תודעה רגילה ואז אין אני.

–         אבל זה מוזר: התודעה הרפלקטיבית היא תודעה של תודעה שאיננה רפלקטיבית וחסרת אני. תודעה רפלקטיבית => תודעה => אובייקט. מאיפה, שואל סארטר, בא ה'אני'?

  • מושג האני הוא ה'אישור' של התודעה הרפלקטיבית: גם התודעה השנייה (הרפלקטיבית) צריכה 'אישור' מסוים, אחרת היא הייתה תודעה רגילה. ה'אישור' הוא מושג ה'אני'. תודעה של תודעה + מושג האני = תודעה רפלקטיבית.
  • יש בכל זאת הבחנה מסוימת בין הפניה בגוף ראשון לפניה בגוף שלישי: ה'אני' הוא האינטימיות (במונחי סארטר) שמהווה את הקשר אל עצמינו. ההבדל בין "אני מחכה לרכבת" לבין "הוא מחכה לרכבת" הוא באינטימיות של המחשבה בלבד, ולא הבדל עקרוני => ה'אני' הוא לא משהו, ה'אני'=הרפלקטיביות=הזיהוי העצמי (וזהו, אין בו עוד דברים).
  • למרות שחושפים את ה'אני' בפעולת הרפלקציה, ה'אני' הוא אינו פנימי.

יתרונות הרעיון של סארטר:

  • יתרון פנמנולוגי: זה מתאר יותר טוב מהוסרל. תיאור של החוויות שלנו כפי שהם. (יש בעיות ברמה האונטולוגית לדוג', אבל לא ברמה הפנמנולוגית).
  • הסבר מספק ל-"להפתיע את עצמי": אצל דקארט (התודעה שקופה לעצמה, כל תודעה היא תודעה עצמית) או אצל הוסרל אני לא יכול להפתיע את עצמי. סארטר אומר שיכול להיות מצב בו עולות מחשבות ועולות בי רגשות, ואז כשאני חושב על זה שהם עלו, אני מופתע מזה. (הקבלה לחקר מדעי של המח: יש המון המון חוויות, ורק חלק מהן אנחנו חושבים).

sartre קראו עוד על הפילוסופיה של ז'אן פול סארטר מתוך סדרת הפילוסופים הגדולים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות