הוסרל – חקירות לוגיות

הוסרל – חקירות לוגיות

פילוסופיה קונטיננטלית – סיכום

הוסרל מפרסם את "חקירות לוגיות" ב-1900- כל חלקו הראשון מוקדש להתקפה על הפסיכולוגיזם. לכאורה הוא הולך עם פרגה, וזה מסבך את העניין. התקפה זו היא נקודת המוצא של הפנומנולוגיה.

הספר הזה נחשב לנק המוצא של הפנומנולוגיה כי הוא אומר שזה מה שהוא עושה- מאפיין את הדיון שלו כפנומנולוגיה.

כשאנו מתייחסים לעמדה פסיכולוגיסטית בפרספקטיבה של הוסרל– במה אנו מתמקדים?

 את הפסיכולוגיזם אותו מתקיך הוסרל, הוא פסיכולוגיזם ביחס לחוקי הלוגיקה- כמו למשל חוק הסתירה.

(ההבחנה בין ייצוג למושג הוא מאפיין אחד של הפסיכולוגיזם, וכעת מדובר בשני). זהו הפיסוכלוגיזם שעוסק בתוקף של הלוגיקה.

הטענה היא שחוק הסתירה לא יכול להיות מבוסס על האופן בו אנו יוצרים או חושבים. התוקף של חוק הסתירה לא יכול להיות מבוסס על כך שאיננו יכולים לתפוס דבר וניגודו בעת ובעונה אחת. זה יכול להיוץ מאפיין פסיכולוגי שלנו, אבל לא יכול להיות תוקף של חוק הסתירה. מדוע? משום שבסופו של דבר כל מדע שירצה לבסס את האופן בו אנו חושבים, מדע כמו פסיכולוגיה למשל שירצה לבסס טענה שבני אדם לא יכולים לתפוס ניגוד בו"ז, מניח כבר את תקפות חוק הסתירה ותקפות החוקים הלוגים.

התוקף של חוקי הלוגיקה הוא כזה שכל החוקים מניחים אותו. לכן לא יכול להיות מדע ספציפי אחד שיהווה

הפסיכולוגיזם מבטל טת עצמו כי בסופו של דבר מניח את אותם החוקים שרוצה לבסס. /בסיס לחוקי הלוגיקה

הוסרל עצמו חייב להפריך את הפסיכולוגיזם.

כעת נתן דוגמא מהכיוון של פרגה מערער על אפרות ההפרכה ל הפסיכולוגיזם:

אפשר לבוא ולומר, ופרגה אומר זאת, כי הפרכה מלאה של הפסיכולוגיזם לא יכולה להיות. אפילו אם מציביעים על בעיה בפסיכו'- לאניתן להפריך לחלוטין, כי בשביל לעשות כן צריך לתת תוקף מוחלט לחוקי הלוגיקה- וזו הנחה שפסיכולוגיסטים לא יקבלו לעולם.

היום חלק מהגישות האלה חוזרות, למרות שדווקא בתחילת המאה העשרים יש קונצזנזוס על הביקורת על הפסיכולוגיזם, בעקבות פסיכולוגיה קוגניטיבית וקוגניציה.

בעקבות הביקורת הזו, הינו מצפים שהוסרל יעסוק בחקירה של הלוגיקה, בה אין שום מקרם לתודעה ועוסקת רק בניתוח של משמעות לוגית של מושגים וניתוחם.

אבל זה בדיוק מה שהוא לא עושה, וזה מתחיל להסתבך.

לכאורה ניתן לומר- הוסרל קיבל את הביקורת על הפסיכולוגיזם- ותהיה כעת התאמה בין הוסרל לפרגה- אבל זה בדיוק מה שלא קורה, וכאן מתחילה להתפתח הפנומנולוגיה.

אחד הדברים המפתיעים שהוסרל מדבר על פנומנולוגיה, הוא קורא לה גם "פסיכולוגיה תיאורית" (אבל איך יכול להיות אחרי שתקף את הפסיכלוגיזם??)

זה הרעיון שיש פה בסופו של דבר מאפיינים מהותיים לאופן התפיסה שלנו, ואת זה הוסרל רוצה לחלץ. הבמילים אחרות הבחנתו של הוסרל היא בין הפסיכולוגיה כמדע אמפירי קונטינגנטי, לבין חקירה של הנפש שאמורה להיות וודאית ובלתי נתנת לערעור.

המסקנה היא לא כיוון של חקריה מושגית שאין לה קשר לתודעה-  מה שמפריע לו היא המתודה של חקריה אמפריית- כי היא לא יכולה לבסס את חוקי הלוגיקה (היותוהיא אמפירית וקוניטינגנטית). ואנחנו צריכים לחפש מתודה אחרת, אבל לאו דווקא לעזוב את הנפש. מחפשים חקירה הכרחית, וודאית, בלתי ניתנת לערעור, וזה לא יהיה אמפירי- אלא אפריורי.

ז"א, אנו מחפשים מדע הכרחי ואפיריורי אבל לא נפרד מהתודעה.

אז מה שמפריע לו כלפי מחקר התודעה, היא הנטורליזצייה של התודעה- לחשוב על התודעה כאובייקט אמפירי. לזה הוא מתנגד. למרות שאינה מתנגד לחקריה שנקודת מוצאה היא התודעה.

 

המשותף להוסרל, דקארט קאנט ופרגה- נקודת המוצא היא השלא האפסטימולוגית ולא האונטולוגית. ))

לא ברור שקאנט אינו פסיכולוגיסט. בנוסף על כך ברור שהפסיכולוגיה בתקופתו הראושנה נע בין בירור מושגי לאמפירי. השילוב הזה יוצר ערבור מסויים, ובסוף המאה ה- 19 יש ראיקצייה לערבוב הזה ורצון לעשות סדר.

חזרה לפנומנולוגיה: פסיכו' תיאורית היא משהו שהוא משתמש בו, אך לאחר מכן יחדול כי יחשוב שזה מטעה. בסופו של דבר ידבר על מרכזיות השאלה האפסטימולוגית.

עמ' 168- פסקה שניה: החקירה היא חקריה לוגית, ההתמקדות היא במושגים לוגיים. המושגים הם המושגים הכלליים ביותר (חלק/שלם/משמעות/משפט) מושגי יסוד של מה שהינו קוראים היום פילו' של השפה ולוגיקה.

המטרה, היא להביא את המושגים הלוגיים לאיזו בהירות ומובחנות– משתמש פה במושג של דקארט.

השאלה שעומדת בפני הוסרל- כיצד אנו יכולים להגיע לאותו מצב אפסטימולוגי שבו אנו אכן יודעים שהמושא שאותו אנו חוקירים- ניתן כפי שהוא. אנחנו צריכים לדעת שאנו לא שרויים בטעות. כדי שזה יתבצע אנו צריכים להגיע למצב של הנתנות מיידית של הדבר אותו אנו חוקרים.

 כיצד? אינטואיצייה. כדי שהחקירה שלנו תהיה באמת בעלת תוקף – כמשהו שלא ניתן לערער עליה ונדע שאכן קיבלנו את הדברים לאשורם- צריך אינטואיצייה שתזהה בשבילנו שקיבלנו את המושג כפי שהוא. אנחנו צריכים לחוות את זה. לא במובן של נסיון אמפירי אלא במובן של חוויה.

בהקשר הזה, הרעיון הוא שאיננו יכולים להסתפק בתיאור מילולי של המושא שלנו. אנחנו צריכים שיתנן לנו ככסזה- באינטואיצייה, אני יכול לדעת באמת כי המושג הוא כפי שחשבתי עליו. אני לא יכולה להסתפק בתיאור מילולי שלו.

 הדבר- לא במובן של קאנט כאובייקט- אלא יותר נכון לומר "הנושא".

הדבר הזה נקשר למשהו נוסף – והוא הרעיון שאנו צריכים מדע יסודי- מדע ללא הנחות מוקדמות. בו, נחקור את אופני ההנתנות של הדברים כפפי שהם נתנים לנו. לא נכניס שום הנחות מוקדמות. למה הכוונה? נתן דוגמא בהקשר האמפירי:

על פניו אנו יכולים לומר שלהוסרל קרבה לאמפריציזם אז למה אמרנו דווקא קאנט ודקארט ולא לוק ויום?

זה נכון שיש קרבה, אבל יש דברים שמרחיקים: מדובר על לוגיקה, על וודאות, וכמו כן, החקירה של הוסרל מבקשת לא להניח הנחות מוקדמות.

הגישה האמפריציסטית אומר- כאשר אני מתנסה זה קליטה חושית, ומהם בונים מושגים וכו'. אבל מה שהוסרל אומר, זה שיש לחקור את ההתנסות שלי כפי שאני חווה אותה. כאשר אני תופס את השולחן אני תופסת אותו עם החלקים החסרים שלו. זה לא שאני תופסת שולחן ואז בונה מושגים שלהם. הוסרל אומר בואו נתפוס וונחלץ משם את המבנה.

מבחינתו יום למשל מתבסס על קדם הנחות בבחינת מה נתון ומה נבנה. באמת מבחינתו של יום לא יכול להית שמושגים לוגיים ינתנו לי באינטואיצייה. אבל הוסרל לא מצמצם את זה לעניין החושי בכלל, ורולה באופן כללי להתשכל על החחויות כפי שאנו חוווים אותם. מחד יש משהו שקשור לאמפריסי' בכל הנושגע להתנסות, ומאידך גם מזכיר את הראציו וקאנט כי מנסה לבסס משהו מעבר. רוצה לבסס מדע ראושני וטוען שצריך להנתן לנו באופן אינטואיטיבי גורף, כי אחרת לא אוכל לבסס אותו.

יש לנו מדע, והוא מבוסס על הנתנות באינטואיצייה (אח"כ יקרא לזה עקרון היסוד של הפנומנולוגיה). מכאן אנו יכולים לחלץ גם מהויות והכללות, מתוך ההנתנות באינטואיצייה אבל זו נק' המוצא של חקירתו.

מושג מרכזי נוסף בפנומנולוגיה- כוונה (/התכוונות)- רעיון שתודעההיא תודעה התכוונותית

מבחינתו כל תודעה היא תודעה אינטסניונאלית. זה נובע מתוך הרעיון של המדע היסודי ולא מתוך הנחה מטאפיסית.

כיצד זה נובע מתוך כל מה שנאמר עד כה?

 כשאנחנו מדברים על הנתנות באינטואיצייה- יש הבחנה בין הנתנות באינטואיציה לתיאור מילולי.

 תיאור מילולי היא סוג של התכוונות לאובייקט מסויים- שיכול אח"כ להתנן לי באינטואיצייה. כלומר – זה מילוי של התכוונות מסויימת. כדי שתהיה אינטואיצייה אנו צריכים לזהותה כאינטואיצייה. אינטו' היא התנתנות מיידית. כדי שנוכל לזהות אות אנו צריכים לזהו תשהיא אינטואיצייה של משהו– שתהיה ביחס של מילוי של כוונה. דוגמא: נניח שאני חושב על המדרגות שמצחוץ לדלת, ועכשיו אני פותח את הדלת ורואה את זה ויש לי איטואיציה של המדרגות- וכעת דרל האינטואיצייה אני מזהה את המדרגות שחשבתי עליהן.

 אני חושבת על הפגישה שיש לי אחרי השיעור עם א' הפגישה היא סוג של מילוי של כוונה מסוימת. כדי שנוכל לזהות את המפגש עם א' כמפגש עם א' אנו צריכים שהמשמעות תינתן לנו. אינטויאצייה לא באה לבד, אא תמיד קשורה לתוכן מילולי.

אומר- כשחושבים על אינטואיצייה הניגוד הוא בין האינט' לתוכן מילולי.

יש כאן שממעות לא ממושמת בתוכן מילולי. להיות כוונה זה ברמה הכי בסיסיץ, להיות מכוון אל משהו. אז כל תודעה מכוונת אל משהו. אנחנו כבר יודעים, שהדבר שאליו התודעה מכוונת הוא מחוץ לכוונה- ז"א, זה כמו להיות חץ. לפעמים הלהיות מכוון אל זה דרך סיפור/תיאור, ולפעמים באופן אחר. בכל מקרה זה חייב להיות שיהיה לנו פער בין הדברים האלה. זה לא חייב להיות מילולי. כוונה אינט' יכולה להיות רגשית גם (אני אוהב את א')? זה כן משהו שאני בו את ההבחנה בין האובייקט לבין אותו מישהו שאליו אני מכוון.

 עמדתו של הוסרל, זה שמושא הכוונה הוא תמיד חיצוני לכוונה. זאת בניגוד למורהו, שחשב שאובייקט המחשבה שלי נמצא אצלי- ולכן זה יותר דומה לדימוי.

הוסרל לא קיבל עמדה זו ובמחינתו התכוונות היא תמיד משהו חיצוני.

מה שמעניין את הוסרל הם אופני ההנתנות. מבחינתו כל שאלת הקשר לדברים חיצוניים פשוט לא מעניןם (אלוהים למשל). רוצה לפתח את מדע אופני הנתנות של הדברים וזה מספיק לביסוס המדע כולו.

 

יכול להראות לנו מוזר שהכיוון הזה בסופו של דבר תפס ונהיה כה מרכזי.

הפנומנולוגיה באמת שונה מהפילוסופיות הקודמות- סארטר למשל חיפש את הדבר שלא מצומצם זה ישיש לו רוחב יריעה. הוא רצה לפתח מדע על החחויות שלו- בכל מיני תחומים שנחשבו כשוליים במסורת הפילוסופית. זה חלק ממה שהדליק אנשים על הפנומנולוגיה באותה תקופה- כפי שהדליק את סארטר.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות