פילוסופיה קונטיננטלית – הקדמה

פילוסופיה קונטיננטלית – הקדמה

  • פיצול במאה ה-20 בין פילוסופיה אנליטית לפילוסופיה קונטיננטלית: שיח מקוטע עד לא קיים.
  • פיצול מודע (לא כמו הפיצול בין הרציונאליסטים לאמפריציסטים שהיה לא מודע, ונהיה מודע רק אחרי קאנט). בפיצול הזה אנשים מגדירים עצמם תחת אסכולה זו ולא זו.
  • האם הפיצול רלוונטי למאה ה-21?

ההיסטוריה של הפיצול במאה ה-19:

  • קאנט וממשיכיו: הפיצול.
  • צד אחד – פילוסופים קונטיננטלים: האידיאליזם הגרמני => הגל => מרקס => הביקורת על השיטה אצל קירקגר ופרידריך ניטשה.

–          שיטה פילוסופית: דגש על השיטה של קאנט.

–          היסטוריה של הפילוסופיה: מיקום קאנט כהקשר היסטורי תרבותי מסויים (רעיון הנאורות)

  • צד שני – תחילת הפילוסופים האנליטיים: בולציאנו, הלמהולץ (מדענים, מתמטיקאים), כוון שמבחינה פילוסופית פחות דומיננטי, התייחסות לקאנט מבחינה מדעית)  => נאו-קאנטיאנים => במאה ה-20:

–          עיסוק בבעיה עצמה.

–          הערכה למדע ולמתמטיקה היא הרבה יותר דומיננטית.

–          התפתחויות לוגיות תרמו רבות.

–          עיסוק רב בפילוסופיה של הלשון.

  • אנקדוטה: שני אופנים שניתן ללמד את קאנט=> קאנט בסוף חדשה א'-סינטזה בין הרציונאליסטים לאמפיריציזם (דגש על תורת ההכרה). קאנט כתשובה ליום. קאנט כתשובה לבעיות הספקנות. אופן שני הוא קאנט כשיטה פילוסופית (ולא רק בתורת הכרה). שני הכוונים בקריאה של קאנט (כסיום וכהתחלה) מעידים על החלוקה במאה ה-20.
  • הפילוסופיה הקונטיננטלית בתחילת המאה ה-19 היו דומיננטיים הרבה יותר מהאנליטיים. רק בסוף המאה ה-19-תחילת המאה ה-20 וולצנו והלמהולץ התחילו לצבור תאוצה באוניברסיטאות בגרמניה.

ההיסטוריה של הפיצול – המאה ה-20

  • ·         ניצוצות הפיצול בויכוח בין הוסרל לפרגה
  • הוסרל: האב הקדמון של הפילוסופיה הקונטיננטלית והפנומנולוגיה, אם נשמיט את הפילוסופים של המאה ה-19.
  • פרגה: האב הקדמון של הזרם האנליטי. ממציא תחשיב הפרידיקטים
  • ·         תחושה של כוונים משותפים:

–         שניהם דוקטורים למתמטיקה.

–         הוסרל עשה הסבה לכוונים פסיכולוגים ואחר כך נהיה פילוסוף.

–         היצירה הפילוסופית שלהם עסקה במתמטיקה.

–         שניהם התנגדו לפסיכולוגיזם: רצו ליצור הפרדה בין הפסיכולוגיה לפילוסופיה. במאה ה-20 הפרידו בין 2 הדיסיפלינות.

–         שניהם עסקו הרבה בלוגיקה.

–         שניהם הושפעו מוולצנו.

–         הכירו את השני והייתה בניהם התכתבות והתייחסויות בכתביהם.

  • ·         הפיצול – לא בין הוסרל לפרגה: יש האומרים: ההבדלים בניהם הם התחלת הפיצול. הטענה הרווחת: הויכוח בניהם הוא ויכוח בין פילוסופים שדווקא מעיד על הקרבה בניהם => הם מתייחסים אחד לשני. דווקא הוסרל עם המדע הפנומנולוגי ב-"חקירות לוגיות" מכניס את פרגה למשוואה הפילוסופית (שהתעלמו מהם עד כה).
  • ·         הפיצול – בין היידגר לקרנפ
  • ·         היידיגר: תלמיד של הוסרל.
  • ·         קרנפ: תלמיד של פרגה ולמד אצל תלמיד של הוסרל.
  • ·         סוף שנות ה-20-תחילת שנות ה-30 התחילה את הפיצול: קרנפ: כל הפילוסופיה של היידיגר היא חסרת משמעות.
  • ·         על הויכוח הפילוסופי מתלבש ההקשר הפוליטי:

–         היידגר הצטרף לשלטון הנאצי.

–         קרנאפ ושות' עזבו לארה"ב ולאירופה.

–         הויכוח הפוליטי העצים מאוד את הויכוח: פילוסופים אנליטיים לא היו מוכנים לקבל את היידיגר וגם את ממשיכיו כמו סארטר (היישות והאין, .

  • ·         ויכוח בשנות ה-70: דרידה (תשובה שיצרה אנטגוניזם) לבין סרל (פילוסוף אנליטי של הלשון). => רובד נוסף לויכוח שלא נעמוד עליו בקורס.
  • ·         שנות ה-80: בעיקר רוטי => ניסיון לחבר בין היידגר לבין ויטגנשטיין. ניסיון לקשור בין המסורות.
  • ·         למרות הניסיונות הרבים "לקרב" בין שני הזרמים, יש שתי כיוונים פילוסופים שנשארו מועצמים עד היום.

ההיסטוריה של הפילוסופיה הקונטיננטלית

  • הזרם האנליטי הוא די מוגדר. מתייחס למתודה פילוסופית.
  • מונח בעייתי: הוא משייך גיאוגרפית לגרמניה וצרפת. אין זרם אחיד. אין סיפור אחד. אפשר לספר את הסיפור הזה בצורות שונות.
  • דרך אחת: להתחיל כקריאות שונות לקאנט. יש אפילו ספר על הפילוסופיה הקונטיננטלית שמתחיל ברוסו (בשאלות של אוטנטיות ומהות האדם) ואז מגיע לקאנט וכך הלאה.
  • דרך שנייה: ללמד פילוסופיה קונטיננטלית במאה ה-20. מקובל להתחיל בהוסרל (לא פילוסוף קונטיננטלי רגיל, הוא היוצא מן הכלל בין הפילוסופים הקונטיננטלים).
  • ההתייחסות לפילוסופיה של הוסרל נגררת לאורך כל הפילוסופים הקונטיננטליים:  היידגר ושאלת ההוויה והדזיין (dasein), סארטר, מרלו-פונטי, לוינס, דרידה, פוקו. אסכולת פרנקפורט (כמתעמתת עם הגישה של הוסרל).
  • לא כל הפילוסופים הקונטיננטלים התייחסו להוסרל (אבל כן רובם) – כוונים נוספים:

–          סטרקטוראליזם (שפוקו התנגד אליו) שצמח לא מהוסרל.

–          אסכולת פרנקפורט נשענה הרבה על מרקס.

  • קירקגור וניטשה השפיעו מאוד גם הם (קירקגור בעיקר השפיע על היידגר, ניטשה בעיקר השפיע על פוקו ודרידה) אבל לא בעוצמה של הוסרל.
  • מה נלמד בקורס: הוסרל, היידגר, סארטר, לוינס, אסכולת פרנקפורט ופוקו.
  • מה לא נלמד: זיזה ובדיו פילוסופים חדשים של הפילוסופיה הקונטיננטלית שלא נלמד, דרידה לא נלמד.

הסיפור של הפילוסופיה הקונטיננטלית: מושג הסובייקט

  • חשוב מאוד בפילוסופיה החדשה, לאידיאליזם הגרמני, לקאנט, לקרקגור ולניטשה. הוא נהיה פחות חשוב בזרם האנליטי. בזרם הקונינטאלי הוא ממשיך להיות מרכזי מאוד.
  • הסובייקט כמספק עוגן לכל ההכרות שלנו: עלייתו של הסובייקט אצל הוסרל, נפילה אצל היידגר, פוקו, חזרת המושג אצל לוינס. הפילוסופים הקונטיננטלים החדשים ממשיכים את החזרת הסובייקט.

–          הגל: היש כולו הוא סובייקט.

–          הוסרל: הסובייקט במרכז (אני טרנצנדנטאלי).

–          היידגר וסארטר: כל אחד בדרכו מבקרים את המושג כפי שהוא, אך מנסים לתת מושג חדש של אדם המהווה מרכז מבחינה פילוסופית.

–          ביקורת על מושג הסובייקט: קצת אצל אסכולת פרנקפורט ומאוד אצל פוקו (מושפעים מאוד מניטשה).

–          המושג חוזר אצל לוינס: סובייקט אתי. סובייקט מחונן. סובייקט בו הציר המרכזי הקובע את משמעותו הוא יחסו אל האחר. (היסטורית לוינס קודם לפוקו אבל לדידו של רובק הוא מתאים התחלת העלייה של הסובייקט).

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות