המעבר מקאנט להגל

המעבר מקאנט להיגל: שני העשורים החשובים מפרסום המהדורה השניה של ביקורת התבונה הטהורה 1787 להופעתה של הפנומנולוגיה של הרוח של ג.ו.פ. הגל ב 1807. על הפוריות העצומה של התקבלותה  של העמדה הקאנטיאנית מגוון העמדות שהולידה מתוכה וכתגובה אליה.

תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים

אחדות. פילוסופים תמיד ניסו להגיע לאחדות, לתמונת עולם אחדותית. קאנט חוזר לתמונת עולם דואליסטית, שני דברים שאינם ניתנים לצמצום נוסף, אחד לשני. פילוסופים אחרים טענו שזהו ויתור מהיר מידי להגיע להכרה של הראשית, ארכה, האחדות, מהו שהווה, הדבר היחיד שיש. קאנט מוותר, במובן עמוק, על האחדות. קאנט, בניגוד למסורת שקדמה לו, האחדות נוצרת כשלב סופי, ולא כבסיס. אי אפשר לומר, אני יודע מהו הדבר האחד וכיצד הכל נובע ממנו. אלא להפך, יש התפרקות, מצאתי בה סדר, בסופו של דבר אני אנסה לבנות זאת כשיטה. נק' המוצא היא, בתחילת שיקול הדעת אנו מוותרים על היכולת לדעת את הדבר הראשוני הזה. מי שמתנגד לדעה הזו, הוא שפינוזה. חזרתו של שפינוזה לדיון הפילוסופי, מבטאת את העקרון של ידיעת הדבר האחד והניסיון להכיר אותו. צריך לעשות פילוסופיה בשביל להגיע לאחדות. קאנט דורש לוותר על החלום הזה של האחדות ומציעה חלופה. קאנט חשב שהחלופה שהוא הציע היא חלופה לבעיה שהציב יום. כשיום מציע את העמדה שלו, העמדה שהוא מסלק היא עמדה מיסטית, הטוענת שאין סינתזה, אין הרכבה, יש חוש לידיעה, חוש להכרה, חוש למוסר, שאיננו מבינים את הכללים שלו וכו'. הרעיון הזה סולק באמצעות יום ולוק, אשר תרגמו את מונחי מדעי הטבע לפילוסופיה והגיעו לעמדה ספקנית המתנגדת לעמדה המיסטית. קאנט מבקש לפתור את הבעיה של יום, יש מושג אובייקט, מושג סובייקט (אני), אך משה שחזר עתה לדיון הוא חזרה לתפיסות המיסטיות של מושג האחדות. קאנט לא הכין תשובה נגד המיסטיקנים, או חשב שהבעיה הזו הסתיימה כבר על ידי יום. המיסטיקנים טוענים לידיעה בלתי אמצעית, טענתם חוזרת לאחר שקאנט פתר את הבעיה של יום.

הלדרלין – רומן מכתבים. קאנט, המהפכן הגדול ביותר של התקופה. את החוויה הבלתי אמצעית של הטבע, קאנט הפקיע מאיתנו, כיוון שאני חושב את הטבע כקונסטרוקציה. אנחנו מאבדים את החוויה שהדבר הזה נתון לנו ואנו חלק מתוכו. ככול שנעמיק בתפיסה קנטיאנית, נהיה זרים לעולם. ריחו של הפרי, צבעו של הפרח, וכו' במקום לחוות זאת, אנחנו חושבים על הסינתזה, הריבוי, הבנייה של הרשמים, צורות ההסתכלות וכו'. כך סופרי התקופה קוראים את קאנט, כמי שהרס להם את החוויה הבלתי אמצעית, הטבעית. פרגמנטים פילוסופיים של הלדרלין, יש כמה, מסכם את קאנט במשפט – 'ברגע שיש רפלקסיה, איבדנו את היכולת לחוות את הדברים'. הגל לקח את המוטיבציה השירית, הפואטית, שהיא גדושה מידי, מתלהבת מידי, ועידן אותה לשיטה פילוסופית. המשפט שמסיים את הספר, פיוס מה שהופרד, זו הסיסמה של הדור אחרי קאנט. צריך לאחד את מה שקאנט הפריד. יכול להיות שהם לא הבינו את קאנט, אם כן, זאת הייתה אי הבנה פורה ביותר (הגל, מרקס, קירקגור). מה שמעניין, קאנט סבר שהוא מתמודד עם הקושי של יום וביסוס המדע, אך העמדה שעלתה בחזרה לאחריו היא העמדה המיסטית, הרומנטית. שילר, האיש הגדול ביותר בדורנו הוא קאנט, אך הוא גזר עלינו את סוג החיים הלא הרמוני, הפרגמנטלי.

שילר. כותבים אלו סברו שקאנט לא סיפק את מושג האחדות, אף על פי שניתן להציע פרשנות לכתביו שאינה עמדה דואליסטית. התפיסה אחריו היא ניסיון לאחד את הדואליזם הקאנטיאני, להציע עקרון אחר מאחד. שילר, יש דואליזם, אך יש אמצעים לרכך את הדואליזם הזה, למשל החוויה האסתטית מרככת את הדיסוננס שקאנט גוזר אותנו אליו. פרידריך שילר, 'על החינוך האסתטי של האדם בסדרת מכתבים'. הוא עושה מהלך רדיקלי, בניגוד להלדרלין, שילר טוען שהשיטה הפוליטית, הקולקטיבית, חסר בה מושג האחדות. צריך לחנך את האדם כך שהחוויה ההרמונית תהיה אפשרית, התיווך הזה ראוי לעשות באמצעות האמנות. החוויה האסתטית מאפשרת לחזור מחדש, לפתוח את הגיוון… הוא מקבל את העמדה הקאנטיאנית בדבר דואליזם אך מציע שיטה לריכוך הריבוי (לא מדוייק). הוא טוען שלא צריך לדחות את קאנט, אלא לקבל אותו ולתקן את טענותיו.

יעקובי. הפילוסופיה של הבלתי אמצעיות. בסעיף 15 בביקורת התבונה הטהורה, אנחנו לוקחים חומר נתון ומפעילים

כל תודעה היא תודעה עצמית, פעולה של הרכבה. הפילוסופיה של יעקובי, אנחנו מכירים דברים באופן בלתי ישיר, זהו סוג מסוים של כושר. יש לנו יכולת לדעת אובייקטים. זה דומה לפסיכולוגיה של גשטלט. אנו חווים דברים באופן שלם. דבר זה תובע מאיתנו סוג מסוים של אמונה כלפי משהו, אנחנו מאמינים שהחוקיות בעולם מתמשכת כפי שהיא, לא בגלל שאנחנו יודעים שישי לנו יכולת לארגן ולתת חוקיות לעולם, אלא כי אנחנו מאמינים שזה כך. אחרת אין לנו אפשרות להתנסות בעולם. יעקובי, מה שמכונן את הידע זה התודעה המכירה (בדומה לקאנט), אבל אם נקבל זאת ונאמר שהידע הזה הוא רק ידע של ניסיון אפשרי של ב"א ואתה מוותר על ההכרה של הדבר כשלעצמו, אין שום דרך לומר שהידע הזה אינו סובייקטיבי. כיצד אפשר לדעת שכל ייצור מכיר, מכיר באותו אופן. העמדה הקאנטיאנית מובילה לסובייקטיביזם, ניהיליזם (הוא טובע את המילה לראשונה). כדי להיות פילוסוף קוהרנטי צריך להיות כמו שפינוזה. אך אם אתה מחזיק בדעה הזו, אז או שאתה אתאיסט או שאתה ניהיליסט? להציג את קאנט כזה ששם לנו דילמה כזו, בלי אופציות אחרות.

הוא דוחף את כל ממשיכי קאנט לעמדות בעייתיות, ואז השאלה היא איך להגיב ליעקובי? איך להציע עמדה קאנטיאנית שלא נופלת לעמדות הללו. יעקובי – אם אתה יודע רק את העולם של התפעות, הטענה הזו היא חוק כללי, שבא מן הסובייקט, אך כדי לומר שיש לה תוקף אובייקטיבי, צריך להניח את העולם כלשעצמו, כדי…

יש אוסף מפתיע בגיוון שלו החוזרות על טענה אחת, האם אנחנו מוכנים לקבל, כן או לא, את העמדה הדואליסטית של קאנט? האם העמדה הזו היא הכרחית ובה עלינו להסתפק ולהישאר. התגובה היא שלא, שלא צריך להסתפק בעמדה הזו. דואליזם אצל קאנט: תבונה – שכל, פ' תיאורטית – פ' מעשית, חושניות – שכל,

התבונה היא שיקול הדעת באמצעותו אנו מפרידים בין החושניות והשכל.

לא בטוח שקאנט באמת מתאר מבנה דואליסטי. אך התגובה אליו היא כאילו הוא כן מתאר מבנה דואליסטי. הגל, הגדרת הפילוסופיה היא הרצון להתגבר על דואליות, זו המשימה הפילוסופית. הבעיה של קאנט היא לא הבעיה של אלו שבאים אחריו. התשובה ליום לא מעניינת יותר, אלא הבעיה הדואליסטית. הלדרלין, אבד לנו משהו בתשובה שקאנט נתן ליום. קאנט, נכון, אבל החיים קשים, אי אפשר הכל. הגל, צריך לפתור את הבעיה שעולה מקאנט, מתוך רצון לשלם, לאחדות.

הגל יורד מההתלהמות הרומנטית, אך לא מוותר על האחדות. התגובה הראשונה לקאנט יוצרת את החלל שבו הגל יפעל לאחר מכן.

תפיסות מיתיות חוזרות, גם כתגובה לקאנט.

זה היה מעט על המוטיבציה הפוסט-קאניטיאנית.

הגל. 'רוח הנצרות וגורלה', 1794. הטקסט הראשון שבו הגל עושה ניסיון כזה, הוא ממקם את ההבחנה בין יהדות ונצרות. יהודים הם קאנטיאנים. יהדות, הצורה היא עליונה, החיים משועבדים לצורה, אין להם את היכולת לסנתז את החיים עם החוק. הנצרות, מתוך העם היהודי, מתוך הדואליזם היהודי קאנטיאני, צומח מושג של שלמות, אחדות, ישו אל-אדם. קאנט, ישו, הם האנשים שלפני המהפכה. השיח הציורי ייעלם בהמשך. 1809, הפנומנולגיה של הרוח, להתגבר על הבעיה הקאנטיאנית במונחים פילוסופיים. הרוח התנכרה לעצמה והיא חוזרת אל עצמה. חייבים להיות קאנטיאנים כדי להתאחד מחדש ללא שארית בלתי מובנת, בלתי פתורה.

המוטיבציה של התגובה לקאנט, באופן בלתי שיטתי וישיר יותר, נמצא בטקסטים ההיסטוריים של הגל, שהתגלו והתפרסמו במאה ה-20.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות