שפינוזה: אתיקה – חלק א

שפינוזה: אתיקה – חלק א

העובדה שהמושג של אלוהים מגיע לאחר שהוגדרו הגדרות קודמות, מצביע על כך שכדי להבין את אלוהים אנחנו מתיישרים עם אילוצים קודמים שקבענו (מה זה עצם, תואר, סופי …). שפינוזה קובע קריטריונים ברורים לגבי דברים לפני שהוא מגיע לעסוק באלוהים. בכל זאת, שפינוזה מתחיל עם אלוהים כשלב ראשון בהכרה.

אקסיומות

לימוד טוב של אקסיומות נותן הבנה טובה לגבי רוב המשפטים:

1)       כל דבר נמצא או בתוך עצמו או בתוך זולתו – משמעות הדבר שכל דבר הוא או עצם (הנמצא בתוך עצמו) או אופן (הנמצא בתוך דבר אחר).

  1. מתוך סיבה נתונה קבועה ומסוימת נובעת בהכרח תולדה; ולהפך, אם לא נתונה סיבה קבועה ומסוימת, אי אפשר שתנבע ממנה שום תולדה. – לכל דבר חייבת להיות סיבה, ולכן אלוהים חייב להיות סיבת עצמו אם אין לו סיבה אחרת. כבר כאן רואים מזהים בעיה עם חופש רצון (מיגע בזה בהמשך).
  2. הכרת התולדה תלויה בהכרת הסיבה וכוללת הכרה זו בתוכה. משמעות הדבר שלא מספיקה הראיה הברורה והמובחנת של דבר (כמו אצל דקארט) יש לעמוד על סיבתו. מכאן שאין ברירה אלא להתחיל מסיבת הסיבות – ההוויה עצמה = אלוהים.

משפט 8 – עיון 2 – ע' 82: "מכאן נוכל להגיע …". [ההוכחה שיש עצם מטבע אחד]

דברים פרטיים נמצאים בתוך מערך סיבתי יחד עם דברים אחרים, או מתקיימת ביניהם "סיבתיות חיצונית" ("… הסיבה הזו לא יכולה להיות כלולה בטבע של הדבר עצמו"). הסיבה לריבוי של הדברים אינה נמצאת במהות שלהם. משמעות הדבר היא שאם אנחנו מבחינים ברצינות את העניין של ריבוי מספריות, אין להתייחס לעצם יחיד ככזה הנמצא בטור המספרים (אחד לעומת 2, 3, 4…). יש עצם אחד במובן הזה שהוא מוציא אופציה של ריבוי – אחד ויחיד במובן של כוליות. יש שלילה מוחלטת של הריבוי.

משפט 16: מתוך הכרח הטבע האלוהי צריך לנבוע אינסוף [של דברים] באינסוף של אופנים (כלומר, כל מה שיכול להכלל בתחומו של שכל אינסופי).

מדובר במשפט מפתח: הכל נבלע בעצם אחד. במובן זה הוא דומה לפרמנידס ("היש ישנו"). שפינוזה רוצה לומר שמצד אחד יש רק עצם אחד, רק מכלול אחד, ואין דבר שהוא מוחץ לו. אין יחסים היררכיים בתוך ההוויה האחת והכוללת הזו. שפינוזה רוצה להביאנו לכך שאם אנחנו מבינים באמת את העצם אנחנו חייבים לתפוס את הריבוי. אנחנו יכולים לחייב את כל מה שהוא תוצר של הסיבתיות הפנימית של העצם. קיומו של העצם אינו מבטל את קיום הישים הפרטיים (=אופנים).

משפט זה מהוה ציר משום שהוא מתפקד כמו אקסיומה (הערה 1 מציינת זאת) – הדבר חייב להיות ברור לגמרי.

לדעת שפינוזה, כל האפשרויות מתקיימות תמיד.

משפט 10:

בניגוד לדקארט שחושב שיש עצם מתפשט ועצם חושב (זאת משום שאת המחשבה אני יכול להשיג ללא טבע גופני) , שפינוזה חושב שלא צריך להבחין בין 2 עצמים אלו. לדעתו שני התארים צריכים לתאר עצם אחד – אין אבחנה בין גוף ונפש. הכשל הקרטזיאני הוא שיש שני עצמים נפרדים שאחד חושב השני מתפשט. לכל עצם יכולים להיות כמה תארים. המהלך של שפינוזה אומר שכל תואר מתאר את אותו עצם אחד ויחיד.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות