קאנט: שאלת היישום של הקטגוריות

קאנט: שאלת היישום של הקטגוריות

תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים

בשיעור הקודם הצגנו את הדדוקציה הטרנצדנטאלית של הקטגוריות, כאשר הרעיון המאכזי של הדדוקציה מבוסס על הקשר שבין השכל המאופיין ע"י הסינתזה (האחדה) והספונטניות של השכל אל מול ההסתכלות.

"האפשרות שאני אוכל לחשוב את הדימויים של כשלי".

 

בסוף השיעור עלו 2 בעיות עיקריות עם התיאוריה של קאנט:

1)       ההבחנה בין התחום הסובייקטיבי לתחום האובייקטיבי: לפחות לכאורה נראה שכל מה שאני מתנסה בו, כל מה שאני יכול לתפוס כשלי, עשיתי לו איזושהי אובייקטיביזציה (הפעלתי את הקטגוריות באופן שקשור למושא) ואם כך נראה שאין מקום להתנסות סובייקטיבית ששונה מנסיון אובייקטיבי. (לפחות בספר שעסק בו הספר של האוניברסיטה הפתוחה מבחין קאנט בין שיפוט אובייקטיבי לסובייקטיבי: הקישור בין דימויים הוא סובייקטיבי, למשל בין השמש הזורחת לבין האבן החמה)

2)       שאלת היישום: כשאני מדבר על החלל והזמן כצורות הסתכלות אז אני תופס דברים כמסודרים בחלל ובזמן (כבעלי תבנית חלל-זמנית). התבנית הזו לא נתפסת ככזו, מדובר בעצם בסידור ראשוני שבו הדברים ניתנים לי. בפעולה המורכבת שאני עושה אח"כ יש אלמנט של קבלת הסידור הראשוני הזה. באופן שבו הדיון של ראנט נבבנה עולה השאלה: מדוע עבור ריבוי מסויים אני משתמש בפונקצית האחדה אחת (בקטגוריה אחת ולא אחרת). הנסיון שלנו הוא לא רק מובנה בקטגוריה אחת. למשל, אם אני מקבל דימוי מסויים של צבע אדום וצורה עגולה בתפוח – קיבלתי 2 דימויים. יש אפשרות שאאחד אותם באמצעות הקטגוריה של הסיבתיות (ולהגיד שבגלל אדמומיות יש כדוריות) ואני יכול לאחד אותם בתור תכונות נפרדות של עצם. השאלה היא על סמך מה אני עושה קישור א' ולא קישור ב'?

הדדוקצה הטרנצדנטאלית קבעה שהקטגוריות ממלאות תפקיד הכרחי בתדדוקציה של הנסיון. השאלה היא איך הן עושות זאת?

קאנט דן בהיבט מסויים של שאלת היישום בהמשך של הספר. שאלת היישום שהוא מנסח היא: איך אנחנו יוצרים קישור בין מושג לבין הסתכלויות? אלה הם הרי שני דברים שמאד זרים זה לזה.

תשובתו ניתנת במושג שנקרא סכמה (Scheme).  הרעיון של קאנט הוא ש כדי שבכלל אפשר יהיה לחשוב על יישום של קטגוריה להתסכלות אני צריך איזהשהו תיווך. למשל אין לי שום קריטריון שלפיו אני יכול ליישם ריבוי מסויים של הסתכלות תחת הקטגוריה של הסתכלות (אנחנו לא יודעים איך לעשות זאת ונדרשים לתיווך מסויים בין הקטגוריה, המושג וההסתכלות). הדרך שבה זה נעשה היא באמצעות "תרגום" של המושגים לתבניות זמניות (=זוהי סכמה).

מושג הסיבתיות כפוף למשל לאי-הפיכות של הזמן. כלומר, קטגורית סיבתיות מופעלת כאשר יש קשר סיבתי בין דברים והם לא יכולים להיות הפוכים בזמן (זה מזכיר את יום שמדבר על קשר כרונולוגי בין הסיבה לתולדה).  למשל הקישור בין חום לאש קשור לסדר הזמני שבו הם מופיעים.

יישום של קטגוריה לריבוי הוא בעצם הכפפה של הריבוי הזה לסדר זמני בלתי הפיך. "ההמשכות זה אחר זה של הריבוי". התשבה של קאנט היא שהקישור נעשה באמצעות סכימות, שאלה תבניות זמניות של הדמיון (כמו הדוגמא לעיל של הסיבתיות: הבנייה של הזמן כבלתי הפיך).

דוגמא נוספת – העצם מוגדר כהתמדה של הממשי בזמן. מושג העצם קשור למשפט נושא נשוא (משפט שיוצר הבדל בין המקום של הנושא למקום של הנשוא במשפט). היישום נעשה באמצעות תבנית זמנית – שהיא תבנית של "מה שמתמיד מול המשתנה". התבנית הזו מאפשרת לי לאחד בין הסתכלויות.

הסבר בעזת דוגמא לעצם: (שוב ניקח את הכדוריות והאדמדמות של התפוח). אם אני קושר את שניהם ואומר שיש עצם שיש לו את המאפיינים הללו, זה אומר שאני יוצר סכימה של הקבוע אל מול המשתנה. האיכויות הם משתנות אבל אני מניח שיש בסיס קבוע (זה הוא מושג העצם שאני ממשיג אותו בהתאם למה שאני תופס).

הדמיון = שורש משותף, מצע משותף, של ההסתכלות והמחשבה.

הדרך שבה קאנט חושב על הנסיון והמבנה שלו, מחזירה אותנו לנושא לפיו לקטגוריות יש ניסוח גם לפי עקרונות של הטבע. לעקרונות של הטבע קרא קאנט במבוא "משפטי מדע הטבע הטהור" (או – המשפטים המרכיבים האפריוריים של מבנה הטבע).

קאנט צריך את העקרונות בין השאר משום שהוא רוצה לחשוב על תבנית מדעית המכוננת את הנסיון שלנו.

כשאנחנו חושבים על בעיית היישום קל לנו יותר לחשוב עליה במונחים של עקרונות, זה יעזור לנו להבין את היישום טוב יותר . הדרך שבה קטגוריה (באמעות הסכימה) מבנה את הנסיון שלנו היא העקרונות.  העקרונות תומכים ברעיון שלכל דבר יש סיבה, יש משהו שעומד מאחוריו (והוא עקרון מסויים).

יש 2 עקרונות כללים מאד:

1)       העקרון של כל המשפטים האנליטיים (המנתחים – חוק הסתירה).

2)       הרעיון של כל המשפטים המרכיבים נותם לנו ביטוי לרעיון אחר אצל קאנט: הרעיון הזה הוא שהתנאים של נסיון אפשרי הם גם התנאים של מושא של נסיון אפשרי. (מדובר למעשה בסיכום וביטוי אחר של דברים שכבר אמרנו). קאנט בעצם אומר שיש התאמה בין מה יכול להיות מושא של נסיון לבין הנסיון. כלומר, יש התאמה בין האובייקט שבו אני מתנסה והנסיון שלו. התאמה כזו יכול להיות : או בדרך האמפירית (כמו ברקלי) או בדרך המורכבת והפתלתלה של קאנט המדברת על נסיון אפשרי ועל מושא אפשרי. מושא של נסיון אפשרי יכול להיות רק מה שכפוף לקטגוריות ולכן התנאים של האובייקט זהים לתנאים של אפשרות הנסיון. זהו ניסוח אחר למה שקאנט אומר בדדוקציה הטרנצדנטאלית. קאנט אומר שיש התאמה בין התנאים האונטולוגיים (מה זה להיות אובייקט…) לבין התנאים האפיסטמולוגיים (מה אני יכול להכיר). קאנט עושה מהלך פילוסופי שלם שמטרתו לקשור חזרה בין ההכרה למציאות (שהתערערה על ידי פילוסופים קודמים לו שדיברו גם על אידיאליזם).

במידה מסויימת, מחוץ למהלך נותרת אצל קאנט עדיין אי התאמה בין תנאי ההכרה שלי לבין התנאים כשלעצמם (לגבי דברים שלא התחום ההכרה שלי), אבל היא לא מפריע לי (כי היא מחוץ להכרה שלי).  

מעבר לעקרונות כלליים יש עקרונות לתחומים של של האיכויות, הכמותיות, האיכויות והיחסים. (4 תחומי הקטגוריות).

תחום אחד של עקרון הוא מושג שנקרא "אנלוגיות של נסיון" הקשור לתחום היחסים

1)       עקרון לעצם – עקרון התמדת העצם. (הדבר מזכיר קצת את חוק שימור החומר – יש חומר שקבוע תחת כל השינויים) . זהו עקרון מנחה לנסיון – צריך משהוא קבוע ראשוני כדי שיהיה לנו נסיון.

2)       עקרון לסיבתיות – אומר שלכל שינוי יש סיבה. זה אומר שאם קורא שינוי למשל בחדר (התקרה נופלת) אז יש סיבה לדבר (היתה חתונה על הגג). האופן שבו אנחנו תופסים את הנסיון הוא רק אם אנחנו מפעילים את התבנית הזו של סיבתיות מלכתחילה. זה לא אומר שאני מלכתחילה יודע את השרשרת הסיבתיות מתחילת הזמן ועד קצו. אני מתנסה בעולם כמו שיום (האמפריציסט) מספר שאני מתנסה, אבל יש כאן חוקיות (תבניתיות) הכרחית שבלעדיה לא יתקיים הנסיון שלי. אבל – אנחנו לא יודעים בכל מקרה ומקרה מהי הסיבה של הדבר הזה שקרה (התקרה נופלת, אתה יודע שיש לזה סיבה, אבל אתה לא יודע אותה ללא חקירה אמפירית). לכן נראה לכאורה שאין כאן באמת תשובה ישירה לאמפריציסטים (ליום), מצבי עדיין לא יותר טוב משלו משום שנותאתי עם חוסר ידיה. ההבדל החשוב הוא שאצל יום התוצאה היא פסימיות מוחלטת (ספקנות מלאה) ואילו אצל קאנט זה לא כך, משום שיש אילוץ מסויים על הקטגוריות – יש זיקה מסויימת בין הקטגוריות לבין חוקי הטבע (של ניוטון). הם לא בדיוק אותו דבר אבל אפשר להראות איזושהיא זיקה ביניהם – זה אומר שאם כבר הגעתי לחוקי הטבע של ניוטון (חוקי התנועה) אזי יש מקום לאופטימיות, יש איזושהיא זיקה בין החוקיות של כל נסיון אפשרי לבין חוקי הטבע שמנסח ניוטון. לכן המסקנה היא לא הפסימיות של יום אלא אופטימיות.

3)       עקרון להדדיות, פעולת הגומלין –

יהיו מי שיגידו שקאנט טעה במונחים הספציפיים שתבע, אבל הרעיון שלו שיש קשר בין חוקיות הנסיון לחוקיות הטבע היא החשובה. יש אפילו מהלכים כאלה של אנשים "קאנטיאניים" שלא מקבלים את כל עקרונותיו של קאנט אלא עושים שימוש במהלך שהוא יוצר, שנותן הרבה מאד אופטימיות.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: