קאנט – ביקורת התבונה הטהורה – מבוא

קאנט – ביקורת התבונה הטהורה – מבוא

תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים

ב"ביקורת התבונה הטהורה" קאנט מנסה להקים את בית הדין בו התבונה שופטת את עצמה:

אחד ממאפייני העת החדשה הוא "האדם כסמכות הבלעדית" – האדם כמקור למוסר. בפילוסופים שלמדנו עד כה לא נתקלנו ממש בתפיסה זו – תמיד היתה הנוכחות של האל / הטבע מעליו. למעשה נתקלנו ב-2 אופציות: או תלות באל או ספקנות. קאנט, במובן זה, הוא הדוגמא המובהקת לרעיון לפיו התבונה האנושית היא כלי אוטונומי – התבונה, לדעתו, שופטת בעצמה וקובעת את גבולותיה. הוא חושב שיש לתבונה בסיס מספיק להגיע לידיעה, כך שהאדם לא זקוק לגורם חיצוני על מנת לבסס את ידיעותיו ומאידך קאנט גם לא פונה לספקנות.

במאמר קצר של קאנט, "מהי הנאורות", הוא עוסק גם בשאלות פוליטיות וגם בתבונה במקור סמכות עצמאי.

המהפכה הקופרניקאית: הרעיון שביסודה הוא שבמקום שההכרה תותאם למושא המוכר, לפי קאנט – הדבר עצמו צרכים להיות מכוון לקשרים האפריוריים של ההכרה שלנו (ולא ההיפך). ציטוט "אין אנו מכירים אפריורי אודות הדברים אלא מה שאנחנו מכניסים לתוכם". המשמעות היא שיש תבנית מסויימת, ומה שאנחנו מכנים "נסיון" כפוף לה. התבנית הזו כולל את החלל והזמן (כל ההתנסות שלנו היא זמנית, והתנסויות חיצוניות הינן גם חלליות). מושג נוסף בתבנית הוא ההכרחיות: כדי שיהיה לנו נסיון דברים צריכים לקרות באופן לא מקרי, באופן קוהרנטי, מסודר ומאורגן. כל המאפיינים הללו מאפשרים את הנסיון.

נסיון אפשרי מול נסיון ממשי:

נסיון אפשרי הוא כל מה שכפוף לחלל, לזמן ולמסגרת של חוקיות מסויימת. אם דבר מקיים את המאפיינים הללו, הוא יכול להתקיים. כך למשל עץ שנופל ביער מבודד מבלי שאף אחד עד לו, עדיין יכול להתקיים ולהשמיע רעש [הוא עומד בכללים של חלל, זמן וחוקיות].

מאידך, חויות מטאפיזיות בדר"כ אינן עומדות במאפיינים של נסיון אפשרי.

לאור העובדה שישנם "משקפיים" מסויימים, יש דברים אותם אני לא יכול להכיר. נוצרת אצל קאנט הבחנה בין דברים כשלעצמם לדברים שמתנסים בהם. יש פער מסויים בין השניים, וכל נסיון שלנו מוגבל ולא יכול לתפוס את מהות הדברים עצמם. במונחים של קאנט הדברים כשלעצמם כפופים לחוק הסתירה – אני יכול לחשוב עליהם אבל אין לי שום אפשרות להכיר אותם. אין לי אינטואיציה כזו אבל אני יכול לחשוב על אינטואיציה כזו.

תחום המחשבה יותר רחב, אם כן, מתחום הנסיון האפשרי. אני יכול לחשוב על דברים שאינם בתחום הנסיון האפשרי. ההבדל בין מחשבה להכרה – המחשבה כפופה רק למושגי הסתירה. הכרה (נסיון) כפופה למושגי חלל, זמן, וחוקיות.

השאלה שצריך לשאול היא האם ההכרה שלי מתאימה לדברים כשלעצמם, או שהיא תלושה מהם? לפי קאנט – אין קשר בין השניים. הדברים כשלעצמם, לפיו, אינם כפופים לתנאי הנסיון.

קאנט מכניס במבוא ל"ביקורת התבונה הטהורה" מספר הבחנות חשובות ומרכזיות, באמצעותן הוא ינסח בהמשך את הפרוייקט שלו:

2 הבחנות מרכזיות:

א. שתי סוגי הכרות:

1) אפריורית – הקודמת לנסיון. הכרה זו יש לה מאפיינים של כלליות והכרחיות. אין בה יוצאים מן הכלל.

2) אפוסטפריורית – נסיונית.

ב. שתי סוגי משפטים:

1) אנליטי (מנתח) – משפט אשר בו המושג של הנשוא מוכל במושג של הנושא. [תזכורת – אצל לייבניץ כל המשפטים האמיתייים הם אנליטיים]. המשפטים הללו, לפי קאנט, מבוססים על חוק הסתירה. האמיתות מוכלת בתוך המשפט. דוגמא לכך: תאוטולוגיות.

2) סינטתי (מרכיב) – במשפטים אלו יש הרכבה של הנושא עם הנשוא. משפט כזה הוא אמיתי ביחס לאיזושהי הסתכלות. אין לנו שום דבר במשפט עצמו שנותן לנו את אמיתותו – מה שמקנה למשפט את אמיתותו הוא ההסתכלות. כל למשל – משפטיים נסיוניים רגילים: "השולחן הוא חום" – התוקף של משפט כזה הוא תוקף אמפירי, קשור להסתכלות נסיוני.

הכרה

אפריורית

אפוסטפריורית

משפט

אנליטי (מנתח)

סינתטי (מרכיב)

קאנט טוען שאמנם החלוקה הזו מקובלת, אולם יש לנו משפטים שהם מרכיבים-אפריוריים. [זהו יסוד מרכזי ש7-ל המהלך שלו].

דוגמא לכך היא משפטי המתמטיקה, מדעי הטבע הטהור.

הפרוגמרמה של קאנט היא – איך יכולים להיות משפטים כאלה – מצד אחד מרכיבים ומצד אחד אפריוריים.

אחד הדברים שקאנט יגיד הוא שיש הסתכלות שאיננה נסיונית – הסתכלות אפריורית. החלל והזמן, למשל, אינם מושגים אלא הסתכלויות אפריוריות.

התסכלות = אינטואיציה.

דוגמא חשובה למושג מרכיב אפריורי:  הדוגמא שבמבוא היא קשה ולא כל כך נגישה (שאלת הקו הישר כקו הקצר ביותר).

הדוגמא להלן היא מעמ' 357, הפרק על המתודה (ע' 744P במקור).

השאלה היא מתוך הגאומטריה האוקדלידית: איך מוכיחים שסכום הזויות של משולש שווה ל-180 מעלות? באמצעות בניית קו העובר דרך הקודקוד ומקביל לבסיס.

הרעיון של קאנט הוא שבנייה זו איננה מקרית – הוכחות בגאומטריה מחייבות גילום בהסתכלות אבל היא לא יכולה להיות אמפירית. התוקף של המשפטים איננו נסיוני! התוקף הוא בהסכלות שאיננה נסיונית, אלא הסתכלות אפריורית.

קאנט חושב שהדבר נכון גם לגבי דברים אחרים כמו באריתמטיקה. הדוגמא שלו: 7+5=12. הוא חושב שכדי להגיע לתוצאה, 12, דרוש משהו נוסף מעבר לזה שיש במרכיבים הבסיסיים של 5 ו-7.

מושג הטרנסצנדנטאלי של קאנט – מדבר על התנאים ההכרחיים לאפשרות של הכרה אפריורית. השאלה היא – איך תיתכן הכרה אפריורית, באילו תנאים?

אסתטיקה טרנסצנדנטאלית

האסתטיקה עוסקת באופן כללי בהסתכלות. נקודת המוצא של עמדתו של קאנט היא של הבחנה בין הסתכלות ובין מחשבה / מושג.

הסתכלות היא מיידית, ישירה, בלתי אמצעית והיא תופסת פרט. היא גם פסיבית – היא משהו שניתן לי.

מושג לעומת זאת, הוא מתווך וכללי. היא אקטיובית – מדובר בכושר של האדם.

אצל קאנט יש הבחנה חדה בין ההסכתכלות שלי על השלוחן לבין המחשבה שלי אודות השולחן (שהיא כללית ומתווכת). עצם ההבחנה החדה הזו היא חדשנית בפילוסופיה.

יום ראה את המושג כתמונה קלושה של הרושם. אצל יום אין ביניהם הבחנה חדה, אלא הבחנה של דרגות שונות. לייבניץ ראה את ההסתכלות כמושג לא בהיר (הסתכלות חושית היא כאשר אנחנו לא תופסים את המושגים באופן חד). – גם אצלו יש רציפות בין השניים.

אצל קאנט מדובר בשני דברים שונים – שני מהלכים מקבילים שקשורים לשני קשרים נפשיים אחרים. יש לנו שני מקורות שהשילוב ביניהם הוא זה שבונה את הנסיון.

ההסתכלות

בהסתכלות יש להבחין בין 2 מונחים:

הסתכלות חושנית – מה שאני קולט מהחושים עצמם.

הסתכלות אפריורית – לפי קאנט היא החלל והזמן. יש להם תפקיד כפול: הם גם הצורה של כל הסתכלות חושנית וגם הם בעצמם מהווים הסתכלויות משל עצמם.

החלל והזמן הם הסתכלויות טהורות / אפריוריות והן מהווות את הבסיס להתסכלויות הטהורות.

רק אם נקבל שהחלל הוא הסתכלות טהורה / אפריורית, משפטי הגאומטריה יכולים להיות אפרוריים.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות