תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכום: עמנואל קאנט

עמנואל קאנט – סיכום

תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים

עמנואל קאנט (1724-1804), הוא מעולם לא עזב את עירו קנינסברג (פרוסיה), והיה מרצה האוניברסיטה שלה. שלושת ספריו העיקריים עוסקים בביקורת, ונכתבו בתקופה מאוחרת של חייו:

1)      ביקורת התבונה הטהורה – 1781 (מהדורה שניה 1788)- עוסק בהכרה / אונטולוגיה [=ממלכת הטבע].

2)       ביקורת התבונה המעשית – 1788 – הוא הבסיס לדיון שלו באתיקה [=ממלכת החירות].

3)       ביקורת כוח השיפוט – 1790 – עוסק ביופי ובתכלית. ספר זה הוא נסיון מסויים לגשר בין הטבע לחירות. לשיטתו של קאנט יש נתק בין שני התחומים הללו והדיון ביופי והדיון בתכלית נועד ליצור זיקה מסויימת בין 2 העולמות הללו.

ספרים אחרים של קאנט:  "הקדמות לכל מטאפיזיקה שתהיה בעתיד" (1783), "הנחות יסוד למטאפיזיקה של המידות (1785), "הדת בגבולות התבונה" (1793). ספרו "ההקדמות…" מתייחס לספרו הקודם, ביקורת התבונה הטהורה.

בסיכום זה נעסוק בתחומי ההכרה [הטבע] אצל קאנט. דרך ספרו "ביקורת התבונה הטהורה". התרגום לעברית הוא של המהדורה השניה. [בספרות משנית מהדורה 1 מסומנת ב-A, מהדורה 2 מסומנת ב-B].

ביקורת התבונה הטהורה – קאנט עומד בהקדמה על כך שישנו מתח פנימי בתבונה האנושית. המתח הפנימי הוא שהתבונה, מתוך סקרנותה הטבעית, מנסה לענות על שאלות יסוד כמו "האם אלוהים קיים", "הם העולם סופי או אינסופי", "האם יש עולם הבא". הבעיה היא שהתבונה האנושית מעלה שאלות שאיננה יכולה לענות עליהם. לא רק שאין פה הכרעה ,היא גם לא יכולה להתקיים – אתה יכול לתת נימוקים טובים לכאן ולכאן (לדוגמא, נימוקים לטובת רצון חופשי ומאידך לטובת דטרמניזם). מכיוון שאנחנו לא מצליחים לענות על השאלות הללו התבונה מגיעה בסופו של דבר לספקנות ביחס ליכולותיה לספק איזהשהם תשובות.

הפתרון לבעיה הזו, לפי קאנט הוא כזה:

[ע' 373] – "ללא הביקורת שרויה התבונה כביכול במצב הטבע….אלא על ידי משפט".

ישנה אפשרות, לדעת קאנט, שבמקרה שישנן שתי דעות סותרות ללא הכרעה ניתן לקבוע שהחזק הוא צודק. על מנת לפתור את הבעיה יש להקים בית משפט שבו התבונה תקבע לעצמה את החוקים שלפיהם היא פועלת.

אחד החוקים של התבונה האנושית הוא, למשל, חוק הסתירה – לא נקבל פסוק ושלילתו ביחד. חוק הסתירה בעבור קאנט הוא חוק של התבונה באמצעותו היא טוענת שיש תשובות מסויימת שאיננה מקבלת. חוק הסתירה יגביל את טווח הדיון שלנו. קאנט יגיד בסופו של דבר שישנן שאלות שחורגות מהתחום שבו התבונה יכולה לענות עליהם. סוג השאלות כדוגמת אלו שהוזכרו לעיל ["האם אלוהים קיים"]. שאלות מסוג זה אינן בעלות תשובה דרך התבונה הטהורה. לא ניתן לענות עליהן בתחום התאורטי.

לגבי סוגיית האל, ניתן לקבל אותו בתור אידאה שהמחשבה עליה מכוונת את פעולותינו, אבל לא נוכל לדעת את מהותו – כלומר האם הוא מעניש או האם יש לו רצון משלו.

ביקורת התבונה הטהורה היא בעצם החקיקה העצמית של התבונה, שבאמצעותה למעשה קובעת את גבולותיה עצמה. לדעת קאנט, באמצעות ההגבלות הללו נוכל סוף סוף להעמיד את הפילוסופיה בתור מדע. אם הפילוסופיה תדע להגביל את עצמה היא כן תוכל לענות על שאלות מסויימות ובסופו של דבר להמנע מספקנות. התחום הזה, בו ישנם תשובות אפשרויות, הוא הנסיון. ישנה מסגרת בתוכה אנחנו יכולים לענות על שאלות. אצל קאנט, באופן חד משמעי – אם משהו כפוף לתנאי הנסיון אזי הוא מתפקד במסגרת הזו. הנסיון האפשרי הוא איזושהי מסגרת בתוכה הדברים מופיעים. כל מה שאנחנו מכירים על העולם הוא התחום הנסיון האפשרי (לא חייב להיות נסיון ממשי). לכן לא נקבל למשל מטאפיזיקה.

עוד דברים מעניינים: