שפינוזה: שאלת היחידות של האל
תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים
המטרה של החלק הראשון של אתיקה של שפינוזה– להוכיח את קיומו של אל אינסופי שהוא עצם יחיד, סיבת עצמו, בעל אינסוף תארים ונצחי.
שלב הכרחי במהלך של שפינוזה הוא מספר 11 – לפיו אלוהים בעל אינסוף תארים קיים בהכרח. זוהי הוכחה לקיומו של האל שבסופו של דבר נובעת ממושג העצם, מכך שהעצם חייב להיות מושג בשלומותו וחייב להיות סיבת עצמו (אחרת הוא תלוי בדבר מחוץ לו). הרעיון של היחידות של העצם כולל גם את העקרון של חוסר האפשרות להבדל מספרי בין שני דברים שהם איכותית זהים. לייבניץ יקרא לכך בהמשך – עקרון הזהות של הבלתי נבדלים.
בהקשר זה עלתה שאלת האינסופיות: האינסוף שעליו מדובר אינו כמותי. אינסוף כמותי הוא דבר הדומה לאינסוף המספרים. המושג של אינסוף כמותי הוא בעייתי, וחלק מהבעיות מופיעות גם אצל שפינוזה בנספח למשפט 16. האפשרות של אינסוף כמותי קיימת לא רק בכל המספרים, אלא גם אצל המספרים הזוגיים והמספרים הטבעיים. נשאלת שאלה אם יש אינסוף מספרים זוגיים ואינסוף מספרים אי זוגיים – האם יש אינסוך של כל המספרים שגדול משני האינסופים הקודמים. המושג אינסוף כמותי נתפס, אם כך, כמושג בעייתי בימי הביניים וגם ע"י שפינוזה. שפינוזה תופס אינסוף כ"בלתי מוגבל מסוגו". אם זה כך, כיצד ניתן לדבר על אינסוף תארים ואינסוף אופנים של תואר שלא במובן כמותי? נראה ששפינוזה מכניס בכל זאת מושגים כמותיים (אינסוף אופני התפשטות ואינסוף אופני מחשבה ç אנסופים כמותיים). באופן שבו נבין את מושגי האינסוף כאן ישמשו בסיס חשוב להבנת שפינוזה.
התמונה באמצעותה אנחנו מבינים איך שפינוזה רואה תואר היא למשל כמחשבה. ואז האופן מתייחס לתואר כ"כל הדברים החושבים". מדובר בראיה מוטעית שמובילה לתפיסה כמותית של האינסוף.
האופן שאנחנו צריכים להבין את היחס בין "תואר" ל"אופן" הוא הבדל איכותי שלא ניתן להכליל אותו תחת תואר אחד (במובן של תכונה אחת). מדובר בריבוי איכותי ולא כמותי. אם כל האופנים הם ביטויים של התואר כי הם נמצאים באותו מימד – המימד הזה לא יוצר אחידות אלא משהו שמזכיר חוקיות פנימית. מבחינת אופנים יש לנו ריבוי אינסופי במובן שאינו מוגבל באיפיון שלו – אין שום דבר שמתחם אותו. העולם השפינוזיסטי שונה מאד מהאופן שדרכו חשבנו על העולם של דקארט. בעולם זה יש התפרטות דרך אופנים אבל אין את הרעיון של מהות משותפת. היחד בין אופן לתואר אינו של נטיל חלק בדבר כלשהו.
אינסוף איכותי לוקח דברים שונים לגמרי שלא ניתן לספור אותם משום שאין ביניהם שום תכונה משותפת. כל אחד הוא אינדיבידואל שלא ניתן להשוותו לאחר. היחס ביניהם הוא רק שוני מוחלט. לכן לא ניתן לספור אותם לאינסוף כמותי, אלא לייחס להם אינסוף איכותי. אין ריבוי כמותי אלא הבדלים בלבד.
אופנים צריכים להיות מובנים שלא באופן של מצע משותף, כפי שאחנו תופסים מבחינה אינטואיטיבית.
ניתן לפרש את שפינוזה באופן יותר אינטואיטיבי, אלא שאז העמדה אינה קונסיסטנטית.
צריך לזכור שאותה עמדה שאומרת שמושג האינסוף הכמותי מכיל סתירה אינה העמדה היום. באותם דברים ששפינוזה ראה שתירה, היום לא רואים סתירה (אינסוף המספרים הטבעיים + 1 = אינסוף).
שני התארים עלהים מדבר שפינוזה הם התפשטות ומחשבה.
מהי משמעות החלת התואר התפשטות על האל: הרעיון איננו שאלוהים הוא גם גוש חומר ענק המתפשט לכל הכיוונים – שכן אם כך ניתן היה לחלק את העצם.
העולם המדעי רואה היום את העולם במקרים רבים את העולם כאוסף של תהליכים אימננטים ולא גוש של חומר – כך גם שפינוזה ראה זאת. הפיזיקה היום אינה רואה את העולם כחומר אינרטי, אלא מתייחסת לחוקיות שמשתלשלת מתוך המערכת (שדות וכו') – וזוהי ההתפשטות. החוקיות הזו (שאיננה תלוית חומר) היא ההתפשטות. ההתפשטות מאפיינת את העולם ללא קשר לומר שיש בו. כוח המשיכה, גאות ושפל הם אופנים של התואר "התפשטות".
תואר המחש
הרעיון של שפינוזה שמדובר במערכת מחשבתית דרכה אנחנו חושבים על מערכת האתיקה – הוא שלחלוקה הזו יש ביטוי גם באופנים הסופיים ובמיוחד בשאלת הגוף והנפש. גוף ונפש בנוגע לאדם הם אופנים.
התפיסה של דקארט היא שיש עצם גופני ועצם נפשי שיש ביניהם אינטראקציה. בעמדה של שפינוזה היא שבסופו של דבר יש פה אופנים שיש ביניהם הקבלה והתאמה מסויימים אבל אין פה שום אינטראקציה סיבתית בין הגוף לנפש, אלא יש שני תהליכים מקבילים זה לזה. [עמדה פאראלליסטית לגבי גוף ונפש]
יש כאן התאמה בין גוף ונפש אבל לא בדרך הקרטזיאנית לפיה יש עצם נפרד ("בלוטת האיצטרובל") שמשפיע סיבתית ביניהן. הרעיון של שפינוזה הוא שלכל גוף יש היבט מחשבתי. לגוף יש מושג, וככל שהגוף מורכב יותר כך האידאה שלו מורכבת יותר [להבין פעולה של אמבה פשוט יותר מפעולה של אדם, ומושג של אדם מורכב יותר מזה של אמבה]. הרעיון הוא שבניגו לדקארט אין דבר שהגוף חושב אלא מחשבה המקבילה לגוף: אין מישהו שחושב את המחשבה (אין יחסי שייכות אלא קשר מסוג אחר).
הרעיון של שפינוזה הוא שהמחשבה קשורה לגוף והיא פונקציה של מורכבותו של הגוף. כל אחד מאיתנו הוא מחשבה במידה שהוא גם גוף חי. העמדה הזו היום מתאימה לרבים במאה ה-20 (אין סובייקט הנפרד מגופו לחלוטין).
