שפינוזה – מאמר על תיקון השכל – סיכום

שפינוזה – מאמר על תיקון השכל

תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים

המאמר על תיקון השכל – אנו מתחילים במאמר על תיקון השכל (ולא באתיקה) כי אנו רוצים לבדוק מדוע ששפינוזה מתחיל את האתיקה הוא לא מדבר על הנחות יסוד ופונה ישירות להוכיח את קיום האל. בדיונו בתיקון השכל אנו נראה מדוע שפינוזה חושב כי לא נכון להתחיל עם המתודה.

(הסעיף הראשון) – יש לנו דמיון מסוים שלדקארט בתיאור של גוף ראשון. אך החיפוש הוא שונה. דקארט מדבר על ידיעה כאשר הוא מדבר על מתודה. היא המוטיבציה העיקרית שלנו. שפינוזה מדבר על דבר אחר השגת אושר מסוים. הוא מדבר על דברים המסיטים אותנו בדרכינו בחיים. שפינוזה מחפש משהו שיגרום לו לאושר. למרות הצגת הדברים הגיאומטרי, החיפוש הוא מאוד רגשי (למרות שיש קשר למדע). אצל שפינוזה יש התייחסות למצב רוח, היפעלויות. זהו חלק מרכזי אצל שפינוזה גם באתיקה. רעיונו של שפינוזה הוא כי בדרך מסוימת ניתן לשלוט באותן היפעלויות.

הכרת הדברים כפי שהם תוביל אותנו לאותו אושר. אפשרות להיות מאושר מחייבת רביזיה בחיינו – "סדר חיים חדש". שפינוזה מחפש סוג של גאולה אישית, וניתן לראות את חלק מהמונחים ('לידה מחדש' לדוגמה) כבעלי מטען דתי, מונחים הלקוחים מהעולם הדתי. במובן זה שפינוזה אפילו יותר דתי מדקארט! יש אצל שפינוזה מוטיב שיותר דומה לפסקל ההוגה הדתי. תפיסה באמצעות התובנה, את העולם ואת מקומי בו, תוביל אותנו אל היכולת לתפוס את אושר ולממש את עצמנו. הדרך היא רק ע"י האושר. יש לציין את הדמיון לאסכולה היוונית, מלבד ההבדל המהותי ששפינוזה לא מדבר על מסע אישי של כל אדם.

בסעיף 10 – אהבה לדבר אינסופי ונצחי. כלומר, אנו נגיע אל היעד שלנו אם נוכל לממש את האהבה הזאת, אהבת אלוהים השכלית. הרעיון הוא לקבל את העולם כולו באהבה, ואז למצוא את מיקומנו בו. אהבת הנצחי היא לא מעשה פרטי בלבד, אלא קשורה גם לרמות קולקטיביות. בסופו של דבר, על מנת שיהיה ניתן להגישם את זה, על כל החברה ליישם את הפילוסופיה הזאת. שפינוזה רואה את החברה הדמוקרטית ככזאת המסוגלת לממש את התפיסה הזאת (לא מדובר במדיטציות נוסח ההגיונות של דקארט).

למה צריך לתקן את השכל? למה דרושה המתודה? המתודה דרושה בעבור שפינוזה בכדי לעזור לכוון את המדעים כדי שנגיע לידע השלם, לשלמות האנושית. כלומר, התהליך עצמו מחובר למטרות. מה שנובע מכך הוא ששפינוזה מציב יעד בסעיף הראשון, ומימוש היעד מחייב תיקון שכל, קבלת המתודה. לא חושבים על המתודה באופן בלתי תלוי ביעד שאליו המתודה מכוונת. אצל דקארט ההכרה וכליה קודמים לדבר שאליו אנו שואפים. שואלים קודם על אפשרויות ההכרה ורק לאחר מכן דנים אודות העולם הקיים. אצל שפינוזה יעד ההכרה מאפשרת לנו לחשוב על מתודה (במובן הזה יש פה חזרה לפילוסופיה פרה-דקארט).

שפינוזה שואל איך אנו יודעים כי מתודה היא טובה? אם היא מובילה אותנו לאמת. כלומר, המתודה מניחה את קיומה של האמת הזאת. ישנה מעגליות בניסיון לחלץ מתודה. קיימות שתי אפשרויות: (1) כל פעם שנפתח מתודה נאלץ להניח מתודה קודמת שבאמצעותה נבדוק האם המתודה החדשה היא תקינה (תהליך שיכול להמשיך עד אינסוף). אין מתודה ראשונית, בלי אפשרות הערכה שלה. (2) כל מתודה מניחה את האמת, מניחה כבר את הדבר. ולמעשה המתודה היא רפלקסיה של הכרתנו את הדבר. אם זה כך, המתודה היא תמיד משנית להכרה, ומשנית לדבר אותו מכירים. ולכן הדיון של שפינוזה מתחיל בדבר עצמו.

יש לשפינוזה תפיסה אודות הדרך הנכונה להכרת הדבר, הכרת של קשרים הכרחיים, דרך הגדרות הדברים, והיא הדרך שהוא מאמץ באתיקה. במסגרת הדיון המתודה מוצגים לנו אופני התפיסה: (1) תפיסה מתוך שמועה: שנולדתי ביום מסוים, לדוגמה. (2) תפיסה עמומה, שחלק ממנה אני עדיין לומד מאחרים – אני יודע שמים מכבים את האש אבל אני לא יודע למה. (3) הסקה של מהות של דבר אחד מדבר אחר. לדוגמה הכרת מתימטיקה דרך מתכון מסוים ללא הכרת הסיבה למה המתכון הוא כך. (4) תפיסה דרך המהות או דרך סיבה טובה. דרך האל (כפי ששפינוזה תופס אותו. זוהי הסיבה התבונית מדוע הדבר הוא כך ולא אחרת. תיקון השכל נעשה באמצעות הדרגה הרביעית, מכיוון שכך הם הדברים).

האבחנה בין שפינוזה לבין דקארט:

1)       הנקודה שבאה לידי ביטוי כבר בהתחלה – שפינוזה מחפש את הטוב העליון – את האושר. לעומת זאת דקארט מחפש את הידיעה, הקישור לאושר הוא משני. כלומר, לתורה של שפינוזה יש מטרה, הקשר מעשי.

2)       עבור שפינוזה אין מתודה שהיא נפרדת מהדבר אותו היא שואפת להקים. כל מתודה מניחה הכרה אמיתית (באה לידי ביטוי באקסיומות). כך מתבטלת האפשרות של רגרסיה אינסופית – שכל מתודה מניחה מתודה אחרת. [כמו בלוגיקה – חייבות להיות הנחות יסוד שאנחנו רואים כאמיתיות]

3)      האפיון החיובי של המתודה על פי שפינוזה היא אידיאה של אידאה – מחשבה אודות המחשבה.

4)      דרגות הכרה השונות, שצריך להתייחס אליהן כמשהו שבא בשלב השני: במיוחד הודגשה דרגת ההכרה העליונה שהיא הכרת המהויות (הכרת הסיבה הקרובה).

העמדה של שפינוזה היא רציונליסטית: לא החושים הם המקור לידיעה אלא השכל. החושים הם רק מקור חלקי ועמום, ובמובן זה הוא ממשיך את דקארט.

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות