אמנות, חברה ומוסר

אסתטיקה: סיכום מאמר ז' – אמנות, חברה ומוסר

סיכום:

האם לאומנות טובה צריך להיות ערך חברתי או פוליטי, או שמא האומנות עומדת בפני עצמה?

במדינה האידיאית של אפלטון (פוליטאה) יש מקום לאמנים ומשוררים רק במסגרת של מה שיוגדר כ"מדינת מותרות".אפלטון שולל מהם פונקציה של העברת מידע, היסטורי ואחר, ומצמצם אותם לתפקיד בידורי בלבד, אך גם כאן הוא טוען כי הם גורמים נזק אם האדם אינו ניחן בידיעה המגנה מפני השפעות המימזיס – מודעות למימיזס וידיעת האמת. הנזקים: 1. החיקוי אינו אמיתי, ולחקיין אין תפקיד בחיים. 2.החקיין מעמיד פנים של הדובר וחסר את הידע בכדי להציג את הדמות נאמנה. 3. דמות מוסרית היא חסרת ערך כי הקהל מזדהה עם מאפייניה החיצוניים ולא עם מהותה. 4. השירה והתיאטרון פונים לרגשות – היסוד השפל באדם (לעומת השכל וההגיון) 5. אמן הממלא תפקידים רבים מערער את הסדר החברתי לפיו לכל אדם תפקיד מוגדר. כנגד אפלטון טוען נחמס (Nehamas) כי הוא אינו עושה את ההפרדה בין המושא המיוצג וייצוג המושא, כלומר התופעה המקורית אותה מבקשת היצירה להציג, והמצג שהקהל רואה.

הטוב לדעת אפלטון הוא אידיאה שלה קיום נפרד מן הדברים שהם טובים או יפים, אך טוען כי מרבית האנשים עדיין כבולים במערה ואינם יודעים מהו הטוב (לכן עליהם להתרחק מאמנות שעלולה להשחית אותם). אפלטון טוען שהאידיאות נמצאות מחוץ לתחום הניסיון וכאן ניתן להביע ביקורת עליו בטענה שערכים מוסריים כן יכולים להירכש דרך התנסות.

ג'ון בארל טוען כנגד אפלטון כי תפקיד האומנות הוא בדיוק לייצג את האידיאות שעומדות ביסוד הדברים. כמו כן עשתה המאה ה-18 הבחנה בין אומנות "גבוהה" עם ערכים, נושאים וקהל נעלים, ואומנות "נמוכה" הנעדרת תכונות אלו.

נקודת המוצא לטענה של אפלטון שאומנות צריכה לחנך למוסר היא זיהוי של אמות מידה אובייקטיביות לטוב שלהן קיום מופשט (כמו עקרונות מתמטיים). לפיכך הוא גם טוען כי כמו מתמטיקה, גם את המוסר איננו רוכשים מניסיון. אך בעוד שהנער ב"מנון" שפותר את התרגיל הגיאומטרי משיג הבנות שאינן חלות על השרטוט עצמו אלא על החוקים הגיאומטריים, המוסר הטבוע בנו מתייחס ישירות למעשים, אנשים וכ'ו מוחשיים בחיי היום-יום. ספרות יכולה רק להעשיר את ניסיונו של האדם (טענת המחבר).

טולסטוי מבסס תפיסה תיאולוגית של דגש על אחווה בין בני-אדם, המטרה שהאומנות הנעלה צריכה בהכרח לקדם. לפיכך אומנות טובה היא אומנות נוצרית (הקרובה למודל ישו ולאומנות החביבה על אלו שבאו אחריו) ש: (1) מקדמת אחווה בין בני אדם ו-(2) חייבת להיות מובנת לכל. לאור הגדרה זו הוא פוסל את מרבית אומנות אירופה (כולל רוב יצירותיו שלו עצמו) וטוען כי אף שהדבר אפשרי, ציור ופיסול לרוב מסוגלים פחות להעביר את המסר הרצוי. תנאי נוסף הוא כנות של האמן, רצונו להעביר מסר והעדר שיקולים זרים. טולסטוי מפנה ביקורת נוקשה כלפי אומנות "קשה", גבוהה והמופנה לאניני-טעם. בנוסף, מחסור באומנות עלול להפוך אנשים לפראים. חמשת הנזקים: עמ' 299.

השגות על טולסטוי: תלות האומנות במסורת מקומית (לא אוניברסלית), ולפיכך גם אפשרות של אי-נגישות לבני תרבויות אחרות. מדד לא-אסתטי (האחדות בין בני אדם) לערך אסתטי.

סוציולוגיה של האומנות: האם קיים דבר כזה ערך אסתטי העומד בפני עצמו, או שמא הכל תלוי תרבות?

ג'נט וולף טוענת כי שיפוט אסתטי הוא תלוי תרבות. היא דוחה קישור בין מעמד והכנסה לשיפוט אסתטי  היא מייחסת את הערך האסתטי ל"צפנים" ולשיח הייחודי של העולם האומנותי ("תורת השיח"-לקרוא קצת). לפיכך אין ליצירות ערך אובייקטיבי מוחלט, אלא תלוי תרבות ומשתנה, וכל הטוען אחרת בא עם אידיאולוגיה מוסווה מסוימת.

מעורבות חברתית וניתוק – נטענת הטענה כי אמן אינו יכול להתנתק מהחברה אליה הוא משתייך, וכך הבעת ביקורת עליה היא גם הבעת ביקורת על עצמו, ולפיכך ביקורת אמיתית דורשת התנתקות מסוימת.

חבר'ה:

טולסטוי – תפיסות על משמעות החיים של חברות מתגבשות במרוצת הזמן לדתות והן מסכמות "את הבנת החיים הנשגבת ביותר הפתוחה בפני בני האדם הנעלים והטובים ביותר בזמן נתון ובחברה נתונה – התפיסה שלקראתה מתקדמים שאר בני החברה בעל כורחם" ("מהי אומנות?")

ויילד – נאמנות למציאות תביא לניוון האומנות.

אסתטיקה: מבוא פילוסופי – סיכום

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות