תולדות הפילוסופיה החדשה- סיכום: פרנסיס בייקון ורנה דקארט

רנה דקארט ופרנסיס בייקון

תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים

שתי דמויות מרכזיות להבנת המתודה בעת החדשה: פרנסיס בייקון ורנה דקארט. בגדול דקארט שייך יותר למסורת הרציונליסטית ובייקון מתקשר יותר לזרם האימפרציסטי.

פרנסיס בייקון (1561-1626), היה בראש ובראשונה איש פוליטי (חבר פרלמנט, ראש הממשלה). אמרה מפורסמת שלו : "ידע הוא כוח". בייקון ראה את העוצמה של המדע החדש ומשמעותו עבור מדינות. הידע בתקופתו לא בהכרח מתורגם לטכנולוגיה ויישומים, אבל הוא תבע את הרעיון הכללי שמקשר בין ידע לכוח (ידע יכול לתרום לאופן בו כוח מנוהל, כדוגמת מדעי המדינה). בגישתו (שמופיעה גם בספרו "אטלנטיס החדשה") בייקון תולה חשיבות לניהול מרוכז של ידע במדינה (מה שהתפתח לאחריו לחברה המלכותית למדעים בבריטניה).

כעבור שנים היו שראו במדע דבר רע, ותלו מספר האשמות בבייקון. יוחסה לו גישה כוחנית של השתלטות על הטבע והתנכרות אליו, דבר שהוביל לאסונות.

רעיון נוסף שאימץ בייקון היה רעיון האינדוקציה. בייקון הפך את האינדוקציה (מעבר מהפרט לכלל) ללב ליבו של המתודה המדעית: התחלה מחקר הפרטים הקטנים ומתוך כך הגעה למסקנות והכללות. באינדוקציה, בניגוד לדדוקציה, יש מעבר מהפרט לכלל ואין הכרחיות (אין התחלה והתבססות על משפטים כלליים ומחייבים). בייקון לא היה מעוניין לעשות אינדוקציה על כל דבר: לא כל סוג של התאמה מחייב הסקת מסקנות.

רנה דקארט (1596-1650). צרפתי, למד בקולג' ישועי (בית ספר דתי).  ב-1618 נסע להולנד ועסק בשאלות מדעיות (בעיית הנפילה החופשית) ובמתמטיקה. ב-1619 דקארט מצטרף כלוחם במלחמת 30 השנה והסתובב בארופה. מתקופה זו נותר טקסט בו מופיע חלום של דקארט שרלוונטי לשאלת הספק (בה ניגע בהמשך). בין השנים 1620-1628 הוא כותב ספר שלא פורסם  על ידו – "כללים להדרכת השכל". ב-1630 הוא כותב ספר הקרוי "העולם", שמתאר בין השאר את השמש במרכז העולם (ספר זה גם כן לא פורסם) ומדבר על מערבולות שקיימות ביקום. ב-1637 הוא מפרסם את "על המתודה" יחד עם שלושה ספרים נוספים שעוסקים באופטיקה, מטאורולוגיה וגאומטריה (להם משמש הספר כמבוא). ב-1641 הוא מפרסם את "ההגיונות (על פילוסופיה ראשונית)". מדובר בספר שעוסק במטאפיזיקה – מבנה העולם ומבנה ההכרה, שלמעשה הוא הספר המרכזי שלו. ב-1644 מפורסם ספרו "עקרונות הפילוסופיה", שבונה את השיטה שלו באופן יותר מסורתי (סכולסטי / אוניברסיטאי) ובסגנון מעט פחות מהפכני. הוא קיווה שספרו יהיה קאנוני ויחליף את המטא-פיזיקה  של ימי הביניים. בשנת 1649, לקראת מותו, הוא כותב ספר בשם "הפעלויות הנפש" (או "תשוקות הנשמה").

דבר המייחד אותו כפילוסוף הוא הדיבור על עצמו. רוב הפילוסופים לא מספרים על עצמם בספריהם. דקארט, בספרו "על המתודה", עובר ללשון יחיד וגוף ראשון. הוא מספר על ההתפתחות האישית שלו והופך את הביוגרפיה שלו לחלק מהפילוסופיה שלו (דוגמאות לפילוסופים אחרים כאלה –  אוגוסטינוס ורוסו). המטרה הפילוסופית של שרבוב הביוגרפיה שלו לטקסט הפילוסופיי היא להראות ולהכוין לכך שכל אחד צריך להיות הסמכות של עצמו – לכל אחד הסכמות לעצב את חייו הוא. מתוך התבוננות על המחשבה שלנו נחלץ את המתודה הנכונה. זהו אחד החידושים שמובילים אותנו לראות בדקארט כאחד מאבני היסוד של המחשבה הפילוסופית בעת החדשה.

כשבוחנים את המהלך של דקארט של יצירת סמכות מעצמך והרעיון שאדם יוכל להתחיל מחדש ללא הנחות קודמות מעורר מספר בעיות:

  • יש שיאמרו שזוהי פיקציה משום שכולנו משתמשים בשפה, שהיא אישית ואינטואיטיבית לכל אחד באופן שונה מזולתו.
  • האם, ובאיזו מידה ניתן להתחיל התחלה פילוסופית ללא הנחות יסוד?
  • האם דקארט בעצמו לא מניח הנחות ותופס את תמונת ימי הביניים כפי שהוא מכיר?

דקארט בעצמו לא מתנתק באופן מוחלט מהפילוסופיה הרווחת בזמנו (נוצרית בעיקר) אולם עצם המהלך הפורמלי שהוא מוביל הוא מהפכני.

דקארט \ הגיונות: פרק 1 – סיכום

דקארט \ הגיונות: פרק שני – אני חושב משמע אני קיים: הקוגיטו

הקוגיטו של דקארט

דקארט – הגיון שלישי – הוכחת קיומו של האל

דקארט \ הגיונות – ההגיון הרביעי

דקארט \ הגיונות: ההגיון החמישי

דקארט- הגיונות: ההגיון השישי

האידיאות של דקארט

דקארט: סיבתיות, סולפסיזם ואינסוף

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות