אסתטיקה: סיכום מאמר ה' – אמנות, רגש והבעה
סיכום:
1. ההבעה כתכונה המגדירה אומנות
טולסטוי: מנסה למצוא צידוק למאמץ והקורבן הנעשה בשם האמנות ומסיק כי אמנות היא דרך ליצירת קשר בין אדם לאדם בשאיפה לאחדות האנושות. הוא מציע את ההגדרה (עמ' 172) לפיה מושא הוא יצירת אמנות אם א.הוא גורם לקהל שלו לחוות רגשות, ב. יוצרו הועיד אותו במתכוון לעורר רגשות, ג.יוצרו חווה בעצמו את הרגשות שהוא מעורר באמצעותו. תנאי נוסף הוא סוג הרגש שצריך להיות מועבר והוא כזה המקדם אחווה בין בני-אדם. הוא גם טוען כי מטרת האומנות לבטל הבדלי מעמדות ולפיכך גם ילדים ובורים אמורים להבינה. מטעם זה הוא דחה את מרבית האומנות המערבית מהרנסנס ואילך.
טולסטוי קשר גם בין אסתטיקה ואתיקה (175) וטען שאומנות היא מושא המעביר רגש ראוי.
קולינגווד: ניסה לענות על מהי אומנות דרך ניתוח ההנחות הקיימות ביסוד ההתייחסויות המקובלות לאומנות לפי "הנוהג המקובל". הוא מבחין אומנות מפעילויות אחרות כגון מלאכה (178), דוחה את הגישה שאומנות היא ייצוג מכיוון שמדובר בחיקוי, וקובע כי אומנות אמיתית מוגדרת ע"י הבעה ודמיון (כוח מדמה) ואין היא מושא חומרי פומבי אלא מושא מחשבתי מדומיין של האמן החש רגש ומביע אותו (להבדיל ממגלה אותו לעיני כל). כך האומנות האמיתית קיימת במצבו הנפשי של האמן והמושא החומרי הוא החצנה שלו. כך גם האדם המבין את הרגש המובע הופך לאמן בעצמו מכיוון ביצר וחווה מחדש את הרגש בעצמו. ההחצנות מאפשרות לקהל לשחזר את הרגש וכך לחוות את האומנות האמיתית, אך הן אינן הכרחיות. מכאן נגזר ש: ההבעה היא עצם מהותו של הרגש, כל פעילות שיש בה הבעה של רגש היא יצירת אמנות, מכיוון שכל שפה מביעה רגשות אזי אין להבחין בין שירה ופילוסופיה ושבהתבוננות ביצירה נוצר מצב נפשי מתאים כתגובה הנכונה אליה והיא שיחזור רגש האמן.
הבעיות בניתוח של קולינגוווד (חוץ מזה שהוא מטומטם) הן טענתו שאמן אינו יודע מה הוא עתיד ליצור כאשר הוא חווה רגש – כיצד ייתכנו הזמנות של אומנות או אומנות עם תכלית מסוימת. שנית, כיצד נקבעת ההבנה הנכונה שעל הצופה לקבל? שלישית, הוא גוזר ביצוע אידיאלי בכדי לעורר את התגובה הנכונה ולא מותיר מקום לפרשנות במוזיקה למשל. כל זה אינו מתיישב עם שאיפתו להתייחס ל"נוהג המקובל". כמו טולסטוי, הבעת הרגש כתנאי מוציאה מההגדרה מושאים רבים הנחשבים אומנות.
הרעיונות החשובים הם 1. יצירת מושא אסתטי מצריך כוח דמיון. 2. יצירת אומנות המביע רגש היא יחידה במינה (שונה מטולסטוי שבעבורו שתי יצירות המעבירות את אותו רעיון שקולות זו לזו). 3. האמנות היא יותר ממיומנות טכנית גרידא (זו מלאכה).
3. שלוש תיאוריות על המוסיקה
תיאוריות הטרונומיסטיות – הערך האסתטי של המוסיקה דרך יחסים עם משהו חיצוני, לרוב רגש
תיאוריות אוטונומיסטיות – ערכה של המוזיקה בה עצמה ולא בדבר חיצוני.
המוסיקה כשפת הרגשות
דריק קוק (Cooke) טען כי למוסיקה יש תוכן, היא מעבירה רגשות וניתן למצוא בסיס אובייקטיבי להבנתה, זאת בשל קירבתה לדיבור כאשר אומנם אין היא מייצגת מושגים אך יש לה יסודות וחוקים שמי שמשתמש בהם יוכל להבין את השפה שלה.
הוא טוען שלצירופים של צלילים וסולמות יש משמעות רגשית קבועה שבצירוף מאפיינים נוספים של המוזיקה (מפעם ומקצב, גון הצליל וגון המרקם) שיחד יוצרים שפה אינסופית.
את העובדה שלא תמיד שוררת תמימות דעים לגבי תוכנה ההבעתי של מוסיקה פותר קוק בכך שלא הכל תמיד מוכשרים להבין את שפתה במלואה.
קושי אחד בקביעה כי לסולמות תכונות הטבועים בהם הוא שניתן לעשות בהם שימוש שונה מאופי המקובל שלהם (במוסיקת רוק, במוסיקה דתית "מוסבת" וכו')
קושי נוסף הוא התעלמותו מהמוסיקה של המאה ה-20 ומוסיקת אסיה ואפריקה, המורכבות באופן שונה לגמרי. בעיה נוספת היא שגם אם ניתן לבסס קשרי מבנה-רגש במוסיקה היא עדיין איננה שפה במובן המאפשר העברת מסר, לכל היותר היא מערכת אותות הגוררת תגובה צפויה מראש.
טרופיזם – תגובה השואבת את רישומה האסתטי מיסודות מובנים ומושרשים באדם מעצם טבעו.
המוסיקה כסמל של רגש
סוזן לנגר (Langer) מאמצת מודל קאנטיאני בו השכל מעבד את הנתונים החושיים בפעולת "הפשטה" (abstraction) וע"י הטלת "סמלים" על נתוני הניסיון והסמלים הם המעצבים את צורתו.
היא מבחינה בין סמלים דיסקורסיביים וסמלים מציגים. סמל דיסקורסיבי הוא למשל השפה וויטגנשטיין מאפיין (בין היתר) את תכונותיה: א.ברת אוצר מילים ותחביר, כלומר יסודות בעלי משמעות קבועה וכללים לצירופם המשמעותי, ב. אפשר לחבר לשפה מילון, ג. מכיוון ששפות מבוססות על מוסכמות, ניתן לתרגם משפה לשפה. לנגר טוענת כי סמלים דיסקורסיביים מוגבלים לחוקי השפה, וכך אינם מוצלחים בהעברת רגש. לפיכך היא מציעה סמלים מציגים (presentational) להם אין אוצר מילים ותחביר והם אינם אוכפים את ארגון הניסיון ברצף סדרתי, אלא מאורגנים בתוך עצמם בסדר לוגי המאפשר לסמל לסמל את מה שהוא מסמל.
אומנות לפי לנגר אינה מוצגת בסמלים דיסקורסיביים אלא בסמלים מציגים המבטאים את "הגיון התודעה עצמה", ואין להם הגיון במובן הלשוני אלא נושאים בתוכם "מטען".
מוסיקה לטענתה אינה שפה שכן אין לה את היסודות הקבועים של שפה. למוסיקה יש תכנים הדומים לתכנים נפשיים (תנועה ומנוחה, מתח והרפייה וכו'). אך מוזיקה היא "סמל לא שלם" שכן לאותה תבנית (המגיבה עם התבנית הנפשית) יכולים להיות רגשות שונים, וכך המוזיקה משקפת רק את המורפולוגיה של הרגש.
קשיים: בעיה של תיאור היצירה, האמן מבקש להביע רגש, אך אם אין לו כללים לשם כך, כיצד יעשה זאת?
בעיה שנייה היא הספרות שכן עושה שימוש בסמלים דיסקורסיביים.
קושי שלישי הוא שלמעשה כן ניתן לבטא רגשות בדרך מילולית.
בעיה רביעית היא ה"סמל הלא-שלם" שיכול לבטא רק תבניות ולא תוכן, דבר זה מרחיק את החיבור בין מוסיקה ורגש, שכן התבניות יכולות לייצג גם דברים אחרים
הנסליק: מהות המוסיקה היא צליל ותנועה
אדוארד הנסליק (Hanslick) מציע תיאוריה אוטונומיסטית שאינה מחפשת את הערך האסתטי של המוסיקה מעבר לה עצמה. הוא דוחה את יכולתה של המוסיקה לבטא רגש שכן רגש אינו כולל רק מצב רגשי אלא גם מחשבה. רגש אינו קיים כשלעצמו לבדו (תקווה באה עם מחשבות על העתיד, עצב עם מחשבות על מצב עגום, תשוקה עם מחשבה על מושאה וכו'). אך מוסיקה אינה יכולה לייצג מחשבה מוגדרת ולפיכך גם לא רגש מוגדר.
אך מוסיקה יכולה לייצג תנועה, ואת אותן תכונות "דינמיות" של הרגש – "לשחזר את התנועה הנלווית לפעילות הנפשית".
הוא טוען כי צלילים מסוימים הם טרופיזמים – יש להם השפעה קבועה עלינו, אך אין הם אבני בניין מוגדרות. הוא מוסיף וטוען כי ניסיון לתאר מצבים חוץ-מוסיקליים במוסיקה מפחית מערכה. זאת משום שבעוד שבשפה הצליל הוא אמצעי לביטוי משהו אחר, במוסיקה הצליל הוא תכלית בפני עצמו.
הערך האסתטי של המוסיקה, אם כך, הוא בה עצמה, במארג הצלילים המהנים שחוברו בצורה אומנותית. משמעות במובן המילולי זרה למוסיקה, וההנאה ממנה היא כמו מפרח, חפה מהקשר ותוכן. השימוש שלנו בתארים מעולם הרגש הוא מטפורי ומרמז לאופי המוסיקלי שאינו כפוף להגדרות רגש
כנגד הנסליק טוען באד (Budd) שישנן רגשות שאינם כוללים מחשבה מסוימת, כמו עליזות וכל רגשות המצב-רוח.
בעיה אחרת של הנסליק היא שאינו אינו מוכיח שערך המוסיקה הוא בעצמה אלא על ידי שלילת הרגשות ולא באופן אפירמטיבי.
3.הבעה והפעילות האסתטית
חבר'ה:
מלארמה (Mallarme) – "לדעתי [שירה] צריכה להיות נקייה מכל דבר פרט לרמיזות… לכנות מושא כלשהו בשמו, פירושו ליטול שלוש-רבעים מההנאה מהשיר, הנובעת מחדוות הניחוש צעד אחר צעד: לרמוז, זה טיבו של החלום. "
פרנץ ברנטנו (Brentano) – תנועה מוזיקלית (ומושאים של תופעות נפשיות) קיימת רק נוכח התודעה.
אפלטון – המשורר אינו אחראי למילותיו, אלא הוא משמש רק כלי ביטוי לרוח שהמוזות יוצקות בו.
ג'ון רסקין (Ruskin)– תכונות הבעתיות של מושא אומנותי הן למעשה תכונות שלנו שאנו משליכים עליהן. שורה בשיר יכולה להיות שגויה מבחינת משמעות (העצים אינם ממלמלים בעליהם, האוויר אינו סחרחר מגובה) אבל נכונה מבחינת התיאור של הרגש, אליו היא בעצם מכוונת. התיאור שגוי, הרגש נכון.
הערות:
-יש לנו נטייה ליחס למושאי אומנות תכונות הן של בני-אדם והן של חפצים דוממים.
תכונה התכוונותית (intentional property) – מאפשרת להבחין בין תופעות חומריות לתופעות נפשיות. הטענה היא שכל תופעה נפשית יש מושא (רוצים, מקווים או מדמיינים דבר מה)
—
