חיים נחמן ביאליק – אחרי מותי – סיכום

אַחֲרֵי מוֹתִי \ חיים נחמן ביאליק

לזכר N.

אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:

"הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;

קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,

וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;

וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –

וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,

אָבַד לָעַד!

וְצַר מְאֹד! הֵן כִּנּוֹר הָיָה-לּוֹ –

נֶפֶשׁ חַיָּה וּמְמַלְּלָה,

וְהַמְשׁוֹרֵר מִדֵּי דַבְּרוֹ בוֹ

אֶת-כָּל-רָזֵי לִבּוֹ הִגִּיד לוֹ,

וְכָל-הַנִּימִין יָדוֹ דוֹבְבָה,

אַךְ רָז אֶחָד בְּקִרְבּוֹ הִכְחִיד,

סְחוֹר סְחוֹר לוֹ אֶצְבְּעוֹתָיו פִּזְּזוּ,

נִימָה אַחַת אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה,

אִלְּמָה נִשְׁאֲרָה עַד-הַיּוֹם!

וְצַר מְאֹד, מְאֹד!

כָּל-יָמֶיהָ זָעָה נִימָה זוֹ,

דּוּמָם זָעָה, דּוּמָם רָעֲדָה,

אֶל-מִזְמוֹרָהּ, דּוֹדָהּ גּוֹאֲלָהּ,

כָּמְהָה, צָמְאָה, עָגְמָה, נִכְסְפָה,

כַּאֲשֶׁר יֶעְגַּם לֵב לַמְזֻמָּן לוֹ;

וְאִם-הִתְמַהְמַהּ – בְּכָל-יוֹם חִכְּתָה-לּוֹ

וּבִנְהִימָה טְמִירָה שִׁוְּעָה-לּוֹ –

וְהוּא הִתְמַהְמַהּ אַף לֹא-בָא,

אַף לֹא-בָא!

וְגָדוֹל מְאֹד, מְאֹד הַכְּאֵב!

הָ יָ ה   אִישׁ – וּרְאוּ:   אֵ י נֶ נּ וּ   עוֹד,

וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;

עוֹד שִׁיר מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ,

וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,

אָבַד לָעַד!"

השיר "אחרי מותי" של ביאליק שייך אל שירי הווידוי של ביאליק. הסיטאוציה בשיר "אחרי מותי" שמעצב ביאליק היא סיטואציה היפוטתית העוסקת באופן שבו על הנמענים של "אחרי מותי" לספוד לביאליק.

"אחרי מותי" של ביאליק בנוי במבנה של מסגרת הנוצרת על ידי הבית הראשון והאחרון העוסקים באבידה. מבחינה מבנית החריזה ב"אחרי מותי" היא חריזה חופשית, השיר נבנה מתוך הדרגתיות והמילה "לו" חוזרת הרבה ומדגישה את הכמיהה שמבטא ביאליק ב"אחרי מותי".

הכינור שמופיע בבית השני של "אחרי מותי" של ביאליק הוא מטאפורה לשירה שלו. הפריטה על הכינור מתקשרת אצל ביאליק לנפש המדברת דרך המוזיקה. אך יש משהו מוכחש בנפשו של ביאליק והוא אינו מצליח לצאת החוצה במוזיקה – "רז אחד בקרבו הכחיד". כלומר, יש משהו מודחק בביאליק שהוא אינו מצליח להוציא החוצה, ולמעשה כאן אנחנו מתחילים להבין את הנושא המרכזי של "אחרי מותי" של ביאליק.

בבית השלישי של "אחרי מותי" אנחנו רואים כיצד המצוקה של ביאליק נבנית והניסיון הנואש לחלץ מתוכו את אותו רגש חמקמק ולבטא אותו במוזיקה (בשירה). הציפייה היא כמו למשיח שאינו מגיע.

לסיכום, ב-"אחרי מותי" ביאליק מבטא את חרדתו של כל משורר, ואולי של כל אדם, חרדה שאין לה פיתרון זולת ההכרה הכואבת בה – שלא נצליח להיות כל מה שאנחנו רוצים בטרם מותנו. כאשר ביאליק מדמיין את יום מותו ב-"אחרי מותי" הוא מדמיין אותו כרגע מתסכל, ככישלון הסופי להוציא איזה ביטוי טהור ואמיתי של משהו שמקנן בפנים ואין לו שם, אין לו מילים, הוא אינו מוצא את החריזה הנכונה והמשקלים כדי להגיד "זה אני".

סיכומים נוספים של שירי ביאליק: הכניסיני תחת כנפך, הקיץ גווע, והיה כי יארכו הימים, בעיר ההריגה, הציץ ומת, ים הדממה פולט סודות, על השחיטה, לא זכיתי באור מן ההפקר, לבדי, ואם ישאל המלאך, זריתי לרוח אנחתי, לנתיבך הנעלם, לא ביום ולא בלילה, צפורת