האונטולוגיה של האמנות

אסתטיקה: סיכום מאמר ג' – האונטולוגיה של האומנות

סיכום:

כוללים ופרטים: תפוח אדום הוא פרט, אודם הוא כולל (universal). הכולל מתגשם בפרט (בדומה לאידיאה אפלטונית).

מציאות וזהות: בכדי שדבר מה ייתקיים עליו להיות בעל זהות, ואם איננו מסוגלים לזהותו הוא אינו קיים.

מבוא

הבעיה מתחילה כאשר מתגלה שאיננו יכולים לזהות יצירה עם חומר. אפילו במקרה של פיסול "הנשיקה" של רודן היא למעשה מספר העתקים, וביתר שאת בספרות ומוזיקה, לא ניתן לזהות את היצירה עם אובייקט חומרי (וולהיים).

1. האם מקומן של יצירות אומנות הוא ברוח?

ניתן אם כך לטעון, כפי שעושה קולינגווד, שלאומנות מעמד רוחני והיצירה קיימת "בראשו של האמן" ומה שגשמי הוא רק ביטוי שלה. אך מיד עלינו לשאול מה הדין לגבי יצירה מרגע שנכתבה, ומה הדין לגבי אילתור בו ברגע. המסקנה היא שכל הדרוש לקיומה של יצירה היא האפשרות שלה להתבטא, באומנות פלסטית אין בעיה ואילו במוזיקה וספרות צריך רק עותק בודד שישרוד או מישהו שזוכר בעל-פה. אך לא ניתן לטעון כי הזיכרון הוא קיומה של היצירה, שכן יש להפריד בין הזיכרון והדבר שנזכר שצריך להיות משהו בפני עצמו אותו ניתן לזכור.

2. תבניות ותקריות

עותק של יוליסס הנרכש בחנות הוא תקרית (token) של תבנית (type) שהיא היצירה יוליסס. תבנית יכולה להיות גם רחבה יותר כמו "סימפוניה" ואז כל סימפוניה, בין אם של באך או מוצארט היא תקרית, וזו בתורה יכולה להחשב כתבנית שהתקריות שלה הן ביצועים בידי תזמורת כזו או אחרת, ובאופן כזה או אחר וכך הלאה.

3. היצירה המוסיקלית ובעיית זהותה

אינגרדן הבחין בין מיתווה וצדודית ותהה, מאחר וניתן לבצע יצירה בדרכים מגוונות, איזה ביצוע, אם בכלל, מייצג את היצירה? התווים, גם אם מצורפות להם הוראות, לא יכולים להיות אבסולוטיים והם משאירים מקום לפרשנות (בייחוד כאשר מלחינים מתעלמים מן ההוראות בכתב). המיתווה אינו קובע במדויק כיצד תשמע היצירה, אך הביצוע (צדודית) חייב להיות מוגדר. אינגרדן מוסיף (כנגד סטרווינסקי) כי אין ערובה שביצועו של המלחין המקורי יעלה על פרשנות של מבצע אחר. גם כוונתו של המלחין הייתה יכולה להשתנות אילו נחשף להתפתחויות טכנולוגיות המאפשרות לבצע את יצירתו באופן מוצלח יותר מאשר בתקופתו. כך היצירה חורגת למעשה מעבר לגבולות ידיעתו וכושרו של היוצר.

4. שחזור העבר

האם ביצוע יצירה צריך לשאוף כמה שיותר לאותנטיות? יכולים להיות לכך נימוקים מוסריים אך האם גם אסתטיים? האם אותנטיות ואיכות הן שם נרדף? אך לא תמיד ניתן להגיע לאידיאל אותנטיות זה, ויתרה מכך, ייתכן שכיום יש לנו את כלים טובים יותר (כלי נגינה, אולמות, נגנים מיומנים) וכן שהביצוע המעובד מתאים יותר לאוזן של בני תקופתנו. אפשר לנסות לכוון לכוונת המלחין אך גם כאן אין ערובה לאיכות. מאידך, אם נפתח את הדלת בפני פרשנות, ייתכן ויהיה זה כדור שלג בו תאבד היצירה המקורית.

5. האונטולוגיה של ציור ופיסול

אך ציור ופסל הן מושא חומרי אחד ויחיד (ולכאורה אין מה לדבר כאן על תבנית\תקרית). כאן, למרות שניתן לעשות העתקים, אנו מתייחסים אל המושא המקורי כיצירה אחת ויחידה. אך האם ההבדלה בין מקור והעתק היא כה ברורה? הייתכן שהעתק יעלה באיכותו על המקור או שהאמן עצמו יעשה העתקים של יצירתו, ומה יהיה דינם אז? וגם לגבי יצירות שמעמדן הבלעדי אינו מוטל בספק (כמו המונה ליזה), מה יקרה אם תתפתח הטכניקה לעשות העתק שלא יהיה ניתן להבחין בינו ובין המקור? סטרוסון פותר את הבעיה בטענה כי גם פסל או ציור מצייתים להבחנת התבנית\תקרית ולפיכך למקור יש ערך סנטימנטלי בלבד.

6.בעיית הזיופים

האם יש טעם לפגם ביצירה שנעשתה "בסגנון" של אמן אחד ("חיקוי"), האם הדבר גורע מן הערך האסתטי שלה? מדוע גילוי הזיופים של ון-מחרן פגע בערך של עבודותיו, האם הן נעשו יפות פחות בגלל התרמית ובגלל שלא צוירו בידי ורמר? טענה אחת היא לחוסר היושר שבדבר, אך יש בכך בכדי להוקיע את האיש, לא את היצירה. טענה שנייה היא שהתרמית פוגעת בהבנה ההיסטורית של האמן (הארה*).

גודמן טוען כי גם לרפרודוקציה שלמראית עין דומה לחלוטין למקור יהיו פגמים מזעריים שיפגעו בערך האסתטי, ולכן יש חשיבות למקור. אלפרד לסינג מצידו טוען כי אין כל חשיבות לאותנטיות, ואם יצירה היא יפה יש להכיר בה ככזו ללא קשר להיותה זיוף. בל (פורמליסט) טוען כי לזמן, למקום (ובעצם גם ליוצר) אין חשיבות (וכך גם לשיקולים 'זרים' כמו מקורית) ומה שחשוב הוא הערך האסתטי הצורני שלעולם אינו משתנה או אובד, מכאן משתמע שאם זיוף הוא יפה אזי זה מה שהוא, יפה. כאן אנו נדרשים להוציא את המקוריות וההמצאה מתחום הערכים האסתטיים (*לי אין שום בעיה עם זה). ארתור קסטלר מחזיק בדעה דומה אך מודה כי הידיעה שאמן מפורסם צייר את היצירה משפיעה על השיפוט שלנו אותה.

חבר'ה:

ריצ'רד וולהיים (Wollheim) – טוען כנגד מטריאליסטיות "מכאן נובע שאילו איבדתי עותק של יולסיס הייתה היצירה הולכת לאיבוד. …אם מבקרים לא אהבו ביצוע מסוים של אביר הורדים אזי הם אינם אוהבים את אביר הורדים". O מציע את גישת התבנית\תקרית.

ג'ון לוק – כוללים אינם קיימים במציאות, רק פרטים.

קולינגווד – טען כי יצירה היא יישות רוחנית (ולא חומרית, וגם לא ממוקמת ביישות חומרית) ואמר כי היצירה היא כמו תוכנית (למבנה) הזוכה להתגשמות (המבנה הבנוי). הצלילים במוזיקה הם אינם היצירה עצמה אלא אמצעי בעבור הקהל לשחזר את הלחן שהיה בראשו של המלחין. אותו דבר תקף גם לגבי ציור שהוא ביטוי של הדימוי שהיה בראשו של הצייר. אך הוא דוחה את הגישה המנטאליסטית לפיה קיומה הרוחני של היצירה הוא ביישות כלשהי (בין אם היוצר או הצרכן).

רומן אינגרדן (Ingarden) – ערך הבחנה בין מיתווה (schema) וצדודית (profile). מיתווה היצירה המסומנת בתווים ואילו הצדודית היא הביצוע שלה באופן מסוים (יכול להיות מגוון).

סטרוסון – כל יצירות האומנות, ובכלל זה ציור ופיסול, הן תבניות ותקריות.

ון-מחרן – (1947) הצליח לשחזר טכניקות של יאר ורמר ולהפיק ציורים אותם מכר כשל הצייר המקורי והצליח להטעות מומחים שקבעו שהיצירות אותנטיות.

אלפרד לסינג – מקוריות "אינה אלא אמצעי להשגת מטרה" שהיא "ליצור יצירות אומנות בעלות ערך אסתטי או יופי". למקוריות אין חשיבות בפני עצמה (בעיקר אם איננה יפה – "יצירתך, אדוני, היא יפה ומקורית, אך מה שיפה בה אינו מקורי, ומה שמקורי בה איננו יפה" המינגווי?)

מבוא לאסתטיקה – סיכום מלא

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות