תכונות אסתטיות

אסתטיקה: מבוא פילוסופי: סיכום  מאמר ב' – תכונות אסתטיות

סיכום:

יופי ופרופורציה

האם אפשר למצוא יסוד משותף לכל הדברים היפים? עד למאה ה-18 (אריסטו, הרוזן שפטסברי, ז'ז'ה רוסו) שלטה האמונה כי יופי הוא נכונות, סדירות, פרופורציה וסימטריה (תכונות אובייקטיביות). ובמאה ה-18 הועלתה לראשונה הטענה כי ייתכן שהיופי אינו המאפיין הבלעדי של האומנות (ברק מכניס ומבדיל מהמונח "נשגב"). אך משנזנחה השקפת הסדירות לא נמצא לה מחליף הולם.

יופי ורגש

בגישה ה"סובייקטיביסטית" לא ניתן להגיע להסכמה על יופי אם לא מקבלים את היופי כסדירות (שהיא דבר מדיד). האסוציאציה היא בין רגש ליופי (או שיופי הוא רגש לפי יום)וכך השיפוט (הוא הרגש) הופך סובייקטיבי לחלוטין.

תיאוריות היופי הסיבתיות

דרך אחרת לקשור בין יופי ורגש היא לטעון כי יופי הוא אכן תכונה של מושא, אך כזה היכולה להיתפס (ולהתקיים) רק על יסוד הרגשות שהיא מעוררת (סיבה – תכונת היופי במושא, תוצאה- רגש של הנאה וכו'). במילים אחרות, למושא תכונה אובייקטיבית הנתפסת באופן סובייקטיבי ומעוררת רגש.

אך ויטגנשטיין יוצא נגד התפיסה הסיבתית ואומר כי תיאורים אסתטיים הם תיאורים של המושאים עצמם ולא של הכוחות הסיבתיים גורמי התחושות הטמונים במושאים אלו. אפשר לשמוע אותו שיר פעמיים ולחוש אחרת, כך נפרד המושא מן הרגש שהוא מעורר וההאזנה והתחושה הן שני אירועים שונים הקשורים זה לזה בקשר של סיבה ותוצאה.  לכן לא מדובר באיכות גורמת רגשות מסוימת הגלומה במושא אלא בעמדה מסוימת שלנו כלפיו (הרגש משתנה). בנוסף, אם העניין הוא רק הרגש הנוצר אזי אין חשיבות וערך עצמאי ליצירה (היינו יכולים להחליף אותה בסם).

הכוח הנורמטיבי של שיפוטי יופי

יום טוען כי ישנן "רגשות משותפים לבני האדם" ולפיכך ניתן להחיל מעין חוק כללי (אבל לא אוניברסלי) לפיו לטעון שמושא הוא יפה פירושו לטעון כי ביכולתו לגרום הנאה למרבית האנשים רוב הזמן. אך האם השימוש במילה "יפה" מחייב הכללה כזו?. טענתו של יום היא כזו (על בסיס התורה המוסרית שלו): בע"ח לא יראה במונה ליזה אלא אוסף צבעים וצורות חסר פשר, לפיכך המשמעות של היצירה אינה במאפיינים הפיזיים שלה אלא בנו, ויום מסיק כי בין רובנו קיימת זהות מסוימת בשיפוט שטבוע בנו כבני-אדם (כך גם המוסר).

קאנט מפריד בין היופי לרגש ע"י כך שהוא מחייב את השני בשיפוט נורמטיבי (בדומה לצו הקטגורי) בו לטעון שמשהו יפה משמע לטעון כי מן הראוי להרגיש משהו למראה מושא זה ולא לטעון מה אכן אנשים מרגישים. כך מותר לטעון כי משהו גורם לי להנאה (משהו נעים לי), והנאה זו היא אישית, אך לטעון כי משהו יפה משמע לטעון כי על הכל להפיק ממנו הנאה אסתטית. (להבדיל מיום שטוען כי ההתייחסות לאחרים בשיפוט אסתטי מתבססת על ניסיון של התבוננות במה שאנשים לרוב מוצאים יפה, קאנט מציב קביעה ודרישה נורמטיבית באפיון דבר כיפה שכך מן הראוי שיחושו הכל).

סנטיאנה יצא נגד קאנט בטענה כי אנשים שונים זה מזה (מוצא, טבע, נסיבות חיים) וכך אין לקבוע מה מן הראוי שכל אחד יימצא יפה. אך קאנט אינו פונה לטעם אישי או לכוחו של מושא להנות אחרים, הוא רוצה בקביעה כי מן הראוי שאחרים יראו את היופי שהוא רואה, ואם לא, טעמם לוקה.

קאנט מצביע על העובדה כי האופן בו אנו משתמשים בתואר "יפה" שונה מדיבורנו על טעם.

שקיעת היופי

בשל הימצאותו גם בטבע, ובשל השימוש הכללי של מושג ה"יופי" (כמו "יום יפה") אובד הזיהוי הבלעדי בין יופי ואומנות והוא אינו יכול להיחשב תנאי מספיק לאומנות (לא כל מה שיפה הוא אומנות). היופי גם אינו תנאי הכרחי מכיוון שיש אומנות שאינה יפה ומטרותיה אחרות. ויטגנשטיין מעיר כי חיווי הדעה על אומנות לרוב רחוק מן היופי וקרוב יותר ל"נכון" ו"מדויק" (כנגדו טוענת מזרסיל כי היופי נמצא ברקע הדיון).

עליית הפורמליזם

בעת החדשה עלתה קרנה של הצורה כתחליף או כמהות היופי. שילוב צורות מסוים "בעל משמעות" (ברק) יעורר רגשות אישיים (דומה לתפיסה הסובייקטיביסטית).

הפורמליזם מבחין בין צורות פנימיות (intristic) לחיצוניות (extrinsic), כאשר בציור נוף יופי הנוף הוא תכונה חיצונית ויופי הציור הוא תכונה פנימית. הערך של היצירה טמון בצורה שלה, שכן בשביל להינות מהנוף נוכל ללכת לטייל בו, אך יש משהו בצורה (הפנימית) של האומנות (וברגש שהיא מעוררת בנו) שיש בו ערך. העיקר הוא הצורה ולא הייצוג של היצירה. לכן יצירה בעלת ערך חיצוני-ייצוגי (אישי, דתי, פוליטי) יכולה להיות למעשה חסרת ערך אומנותי בשל דלות התוכן הצורני שלה והערך הפנימי שלה.

ביקורת כנגד הפורמליזם ("השאיפה לכלליות" – ויטגנשטיין) היא שהוא מחסיר מיצירות את הערכים הייחודיים שלהן וקובע כי לכולם מכנה משותף אחיד ביופיין, והוא הצורה, וכך אין למעשה הבדל בניהם אלא במעלות הצורניות, תכונה מסוג אחד ויחיד.

קניק מבקר את הצורה המשמעותית של בל בכך שאין זו הגדרה לאמנות אלא פשוט דרך חדשה להתבוננות בציורים.

תכונות אסתטיות ולא אסתטיות

פרנק סיבלי (Sibley) עורך הבחנה בין התייחסויות אסתטיות ("קודר", "עדין", "מלוטש") לבין לא-אסתטיות ("בציור מוצגים כך וכך"). ובעוד שאת האיכויות הלא-אסתטיות כל אדם מסוגל לתפוס, אלו האסתטיות מצריכות "טעם" ו"רגישות". כך עניינה של האסתטיקה אינו הרגשות שמושא מעורר אלא אבחנת האיכויות שבו "לראות את החן… לשמוע את העצבות… להבחין בהידור".

בין התכונות האסתטיות והלא-אסתטיות שוררים יחסי תלות. אך אין תנאי מספיק של תכונות לא-אסתטיות שתחייב את קיומה של האיכות האסתטית (לא מספיקים צבעים בהירים בכדי להגדיר ציור כ"עדין", אם כי תכונות אלו יכולות לבוא בכדי לאשש קביעה זו).

ומאחר ואין כללים מוגדרים (של תנאי מספיק) "אנו למדים ממדגמים ומדוגמאות", אך כך יכול אדם חסר רגישות אסתטית להגיד דברים "נכונים" על סמך תכונות לא-אסתטיות (אם למד שצבעים בהירים הופכים ציור ל"עדין"). אך תיאור לא-אסתטי כה רחוק מרעיון התנאי המספיק עד שאותו טיעון יכול לשמש בכדי לדבר בשבחה ובגנותה של יצירה. ואותו תכונה יכולה לבוא לשם שבח יצירה אחד וגינוי אחרת ("צבעוני"\"צעקני").

נימוק היסקי- מתבסס על ידיעת עובדה ממנה אנו גוזרים חוות דעת.

נימוק מסביר – נימוק שיש להביא את הטעמים לו מתוך הבנה (לא דורש ידיעה כלשהי)

היחס בין תכונות אסתטיות ולא-אסתטיות הוא מסביר ולא היסקי. תכונה לא אסתטית יכולה לשמש בכדי להסביר את המצאותה של תכונה אסתטית, אך לא ניתן להסיק תכונה אסתטית על סמך המצאות תכונה לא-אסתטית.

לדברי סיבלי, הדרך להכיר בתכונות האסתטיות החמקמקות (דרך הלא-אסתטיות הברורות) היא דרך סיוע של מבקר שיסביר לנו את היצירה.

תכונות "הבעתיות"

כאשר מייחסים למוזיקה תכונות כמו "נוגות" או "עצבות" הן מכונות תכונות הבעתיות (expressive) ומשקפות דעה לפיה אומנות משקפת את רגשות האמן. אך האם מוזיקה יכולה להביע רגשות במובן של זיהוי עם המאפיינים של רגשות אלו (מוזיקה הנשמעת כמו בכי?)? ושוב נשאלת השאלה האם העצבות של המוזיקה היא תכונה שלה או כזו הקיימת אצל הצרכן.

חבר'ה:

יום – אויקלידס לא כלל יופי כחלק מתכונות המעגל ולא לחינם, היופי איננו תכונה סגולית של המעגל, מי שמוצא בו יופי עושה זאת רק במוחו או ברוחו, שם נברא היופי, והוא איננו חלק מן המעגל עצמו (כנגדו יכול לטעון המאמין בסדירות כי בשל כך הוא אסתטי, בשל הסימטריה והשלמות שלו) O להתייחסותנו למושאים אין אובייקטיביות, אלא שלרוב יש בלבול בין תפיסת המושא והרגשות שהמושא מעורר בנו. O יופי עצמו הוא רגש (בשביל להעריך ריח צריך להריח, בשביל להעריך יופי צריך להרגיש אותו) O את העובדה שבני אדם מוצאים לרוב את אותם דברים כיפים ניתן לייחס למיומנות הנרכשת (בתצפית, כמו במדעים) של אבחנת "דברים שהכל נהנים מהם" וכך חלק מיומנים יותר וחלק פחות.

סנטיאנה (Santayana) – ישנה תופעה פסיכולוגית בה אנו מתייחסים למרכיב של התחושה כאל תכונה של דבר מה, אך הדבר כך והיופי מצוי בנו, כך אם נטען שאחרים צריכים לחזות ביופי שאנו רואים נטעה בכך שנחשוב שהיופי מצוי במושא – "יופי שאין תופסים אותו כמוהו כהנאה שאין חשים בה".

הרברט ריד (Read) – "מערכי יחסים מסוימים בין הצורה לשטח הפנים למסה של דברים מסוימים גורמים לתחושת נעימות, ואילו העדרו של מערך כזה מוביל לאדישות, או אפילו לאי-נוחות או סלידה" (השווה פיתגורס וההרמוניה המוזיקלית)

מבוא לאסתטיקה -סיכום

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות