הטקסט נתפס בביקורת הפסיכואנליטית כחולק מספר מאפיינים ואף אנלוגי עם החלום ולפיכך מועמד לניתוח תוך שימוש באותם כלים. ההשוואה המרכזית בין טקסט ספרותי וחלום מתבססת על העובדה ששניהם מספקים ייצוג עקיף של משמעות שאותה יש להפיק באופן אקטיבי מתוף מרכיבי הטקסט\חלום. במילים אחרות, המשמעות הן של חלומות והן של טקסטים אינה נתונה באופן ישיר ויש להבין ולפענח אותם ולפשט מתוך הייצוגים הקונקרטיים משמעות סמויה כללית יותר. הספרות, כמו החלום, איננה ממשות מלאה אלא ייצוג ואף ייצוג עקיף במובן שבו אלמנטים המתקיימים בטקסט\חלום הם סמל בלבד של משמעות העומדת מאחוריהם (דמות ספרותית איננה אדם "אמיתי" אלא ייצוג טקסטואלי של אדם שניתן להסיקו ולשחזרו רק מתוך אותו ייצוג). כך קריאה בספרות דומה ל"קריאה" בחלום במטרתה להתחקות אחר אותה משמעות העומדת מאחורי הסמלים המיוצגים בטקסט\חלום (ניתן אולי לטעון, מבלי לחרוג מתפיסת הביקורת הפסיכואנליטית, כי במקרה של הספרות מדובר בסמלים הלשוניים ובשחזור המשמעות הפסיכולוגית העומדת מאחוריהם). בנוסף, לתפיסתו של זיגמונד פרויד החלום הוא מנגנון סובלימציה שבו יסודות חבויים בנפש האדם עולים לפני השטח ב"תחפושת" אלגורית או מטפורית, בדומה נתפסת הספרות כביטוי ליצרים קמאיים שמקבלים עטיפה אסתטית מסווה שמהווה צוהר עקיף אל הדברים העומדים מאחוריה. פרויד ראה בחלום כתוצר של עיבוד "חומר לטנטי" סמוי לכדי ייצוג גלוי של תוכן והתרכז בניתוח "עבודת החלום" שמניעה את העיבוד. הניתוח הספרותי דומה למעשה לתפיסה זו בכך שהוא מבקש להתחקות אחר התהליך בו חומר גלם מומר לכדי ייצוג קוהרנטי (ראה למשל "פבולה" ו"סוז'ט" אצל הפורמליסטים הרוסיים או ההבחנה בין "עלילה" ו"סיפור המעשה"). כך המנגנונים שזיהה פרויד כפעילים בחלום, "התקה" ו"עיבוי", דומים למעשה לטכניקות ספרותיות ומשווים את המנגנונים הפעילים בחלום ובספרות.
ניתן לתהות האם גישה זו באמת מתאימה לכל טקסט והאם אין כאן סכנה ל"אונס" של טקסטים? לא כל יצירה היא בהכרח סימבוליסטית או מכילה מטאפורות, גם בספרות מותר לסיגר להיות רק סיגר, סכנת ה"רדוקציה הוולגרית" עליה מדברת אתי גולומב-ברגמן במאמרה עלולה לדעתי לרחף מעל כל יצירה ודמות ספרותית שיהיו מעשיה אשר יהיו, הם יוסברו דרך תסביך אדיפלי.
