הספרות אצל הסטרוקטורליסטים נתפסה כחלק ממכלול כל התופעות של התרבות האנושית. בסטרוקטורליזם דבר אינו מקבל את משמעותו באופן פרטי ומובחן אלא רק דרך המערכות והמבנים הרחבים יותר שאליהם הוא שייך. הסטרוקטורליזם הרחיב את תורתו הבלשנית של סוסיר והחיל אותה על החברה בכללותה ותוצריה שנתפסה, בדומה ללשון, כמערכת סגורה בה מצטרפים מרכיביה השונים יחדיו תחת חוקים מסוימים ומקבלים את משמעותם רק זה ביחס לזה ולא במבודד. התרבות והחברה אצל הסטרוקטורליזם נתפסים כמערכת סימנים בעלת מבנה היררכי שניתן להגדרה דרך מיון טקסונומי מדעי ולנסח את הדרכים בהן מצטרפים סימנים אלו זה לזה. כך על היצירה הבודדה בספרות חלים החוקים המבניים שתקפים לגבי הז'אנר שלה, על הז'אנר חלים החוקים המבניים של הספרות שבתורה כפופה למבנים החברתיים שנגזרים מהלשון. ובאופן הפוך – אחד ממימושיה האפשריים של התרבות האנושית היא הספרות, ואחד ממימושיה האפשריים של הספרות הוא הז'אנר המתבטא ביצירה הספציפית שנגזרת ממנו. יתרה על כן, אצל הסטרוקטורליזם הספרות כלל אינה יכולה לקבל משמעות אם איננה חלק ממערכת רחבה יותר, וזאת מתוך התפיסה שמשמעותו של פרט יכול להיות מובן רק מתוך יחסיו עם פרטים אחרים בתוך מערכת. הספרות מקבלת מעמד ייחודי רק במובן שבו יש לה מערכת חוקים, מבנים וסמלים ייחודיים לה שמבחינים אותה מתחומי יצירה ותרבות אחרים, אך גם מערכת זו כפופה למערכות גדולות ממנה התקפות לגבי כלל התוצרים האנושיים.
הפוסט-סטרוקטורליזם מבקרים את הסטרוקטורליסטים על כך לא השכילו לגזור עד הסוף את השלכות מסקנותיהם שלהם, שכן היחסיות של המשמעות למעשה אומרת שאין משמעות קבועה. טענתם היא כי בהעדר נקודת ארכימדס קבועה ("מסמן טרנסצנדנטלי") עליה ניתן להשית את משמעות הלשון לא ניתן לבנות מבנים בעלי יחסי משמעות קבועים. הטעות של הסטרוקטורליזם, לפי הפוסט-סטרוקטורליזם, היא ההנחה המוטעית כי מאחורי כל התופעות התרבותיות עומדת מהות קבועה ואובייקטיבית שניתן להתחקות אחריה. ארעיות המשמעות והעובדה שלאף שיטת ניתוח וביקורת לא יכולה להיות סמכות מכרעת על פרשנות הטקסט מייתרת את המתודיקה הקפדנית של הסטרוקטורליזם ומותירה את הקריאה הפוסט-סטרוקטורליסטית כ"משחק" חופשי בו שום דבר אינו קבוע מראש.
בנוסף, בניגוד לאמונה הסטורקטורליסטית ביכולת להגיע לניתוח שכלתני ואובייקטיבי של טקסטים טענו הפוסט-סטרוקטורליסטים כי עצם חקר מבני הטקסט והתרבות למעשה מותנה בתפיסה קודמת ולפיכך פרוץ להטיות וסילופים. במילים אחרות, האדם אצל הפוסט-סטרוקטורליזם אינו ישות עצמאית אובייקטיבית אלא סובייקט "מפורק" או "מובנה" שמעוצב בידי התרבות והלשון ולכן ניתוח מדעי אובייקטיבי אינו מן האפשר.
