סוגי מפלגות – סיכום

אבחנה בין ארה"ב למערב אירופה

המפלגות במערב אירופה הן בעלות אידיאולוגיה ברורה יותר עם הרבה חברים ומשמעת סיעתית בתוך המפלגות (מצביעים יחד, הכוח מרוכז באופן יחסי). בארה"ב, לעומת זאת, המפלגות חלשות יחסית וכמעט לא קיימות לפני הבחירות (המפלגות בארה"ב מבוזרות – לכל מדינה יש את המפלגה שלה).  המטרה העיקרית, שבגינה הן מתגייסות ופועלות כיחידה אחת היא הבחירות; פרט לכך, כל נציג דואג בראש ובראשונה לאזור הבחירה שלו, ורק אז לאינטרסים המפלגתיים שלו ß המשמעת המפלגתית נמוכה מאוד.

מתבצעת אבחנה בין חמישה אבות טיפוס של מפלגות (לפי סדר זמן)

1. מפלגות העלית / הראדר (Caucus party Elite) – מפלגות שנוצרו מתוך האספות במאה ה – 19 על ידי קליקות של אליטות אשר תמכו בסטטוס מסורתי ומומנו בעיקר ממקורות אישיים. מדובר בחברי פרלמנט, אשר נפגשו בפרלמנט והבינו שכדאי להם לצרף אינטרסים ולשתף פעולה, מתוך שאיפה להרחיב את ציבור בוחריהן.

זהו מודל שפחות מוכר בישראל – מזכיר את המפלגה השמרנית הבריטית בראשית המאה -19.

2. מפלגות ההמון (Mass Party) – זהו מודל שהחל להתפתח בסוף המאה ה-19, ושיאו באמצע המאה ה-20. מפלגות אלו נוצרו על ידי קבוצות חברתיות מחוץ לפרלמנט על מנת לייצג את האינטרסים שלהן. החברות בהם הייתה המונית ומשמעותית ומבוססת על כרטיס חבר. מקור מימונם היה דמי החבר של ההמונים. מפלגות אלו היו מעורבות באופן אינטנסיבי בחברה, סיפקו שירותים והיו מעורבות באופן אינטנסיבי ביום-יום (שירותי בריאות, עיתונים, קבוצות ספורט). בדגם הטהור של המודל, הארגון המפלגתי היה עליון על נציגיו ß הוא היה קובע את המדיניות ולא הנציגים שלו.

זהו מודל שהיה מוכר בישראל במפא"י, ובא לידי ביטוי באנגליה ע"י מפלגת הלייבור.

3. תפוס כפי יכולתך (Catch-all Party) – שיאן של מפלגות אלו היה בשנות ה-60 עד שנות ה-80, בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. מדובר במפלגות שהתרחקו מהחברה, יותר עמומות מבחינה אידיאולוגית, יותר מכוונות לדעת הקהל (מנסות לרצות את הציבור ולא לקבוע מדיניות), מתמקדות יותר בבחירות, מתמקצעות (גם בקמפייני הבחירות) ופחות תלותיות במוסדות המפלגה.

    מפלגות מסוג זה מתימרות לייצג את האינטרס הלאומי ולא אינטרס פרטיקולרי של קבוצה כזו או אחרת. הן נשלטות על ידי מנהיגים שמתקשרים עם ציבור הבוחרים דרך אמצעי התקשורת יותר מאשר דרך חברי המפלגה. מפלגות אלו שואפות להישגים אלקטורליים בכל מקום אשר יוכלו להשיגם. מטרת מפלגה מסוג זה היא לא לייצג אלא לשלוט.

    בעידן זה, מתחיל המימון הציבורי – המפלגות נמצאות באמצע בין החברה למדינה.

יש להתפתחות זו שתי סיבות עיקריות:

א. התפתחות מדינת הרווחה – פרדוקס; ההצלחה של המפלגות הסוציאליסטיות הובילה לכך שהמדינה החלה לספק שירותים חברתיים (שירותי בריאות וסעד), שבעבר המפלגה הייתה מספקת ß ההצלחה הובילה להחלשה של המפלגה החברתיות.

ב. התפתחות התקשורת (בעיקר הטלוויזיה) החלישה את מפלגות ההמון – עם ההתפתחות של תקשורת המונים המנהיג החל לדבר ישירות אל העם, ולא צריך את המפלגה.

4. מפלגות הקרטל – בשלב זה, המפלגות הופכות להיות כמעט חלק מהמדינה ומתרחקות מהחברה. הסיבה העיקרית היא, שהמפלגות השולטות דואגות לעצמן, ממומנות על ידי כספי המדינה ולא נזקקות לפנות לחברה למימון. המוסדות של המפלגה נחושים והפוליטיקאים הופכים למקצועיים יותר ß הם נקראים קרטל, משום שהם יושבים יחד בפרלמנט וקובעים כללים שעוזרים לכולם (דוגמא: העברת חוקים למימון מפלגות וזמן שידור).

הטענה היא, שגם מודל זה איננו מוצלח במיוחד, שכן ההתרחקות מהחברה הולידה חוסר שביעות רצון של העם מהמפלגות (אחד האינדיקציות לכך – עלייה של מפלגות מחאה באירופה).

בישראל, ש"ס היא דוגמא קלאסית למפלגת מחאה אשר עלתה לשלטון בשל החוסר שביעות רצון של האוכלוסייה ממה שהתרחש.

5. מפלגות הפוסט-קרטל – האפיון המרכזי של המפלגות הללו הוא השיבה לחברה (יעל שי, מדענית מדינה מחיפה העלתה טענה זו), כתגובת נגד למפלגות הקרטל.

דוגמא: ש"ס יצרה רשת חברתית אלטרנטיבית, שעל גבה הצליחה לתפוס מקום גבוה בצמרת השלטון.

הערה חשובה: אף מפלגה לא מתאימה באופן טוטאלי למודל. הרעיון הוא תיאור כללי של מגמות, כאשר בנקודות זמן שונות יש הבדלים בין מפלגות ומדינות.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות