סיכום מעולה: בת הרב \ יעקב שטיינברג

בת הרב / יעקב שטיינברג

"בת הרב" של שטיינברג זהו סיפור עברי מהמחצית הראשונה של המאה ה-20. שטיינברג ידוע בכתיבתו שמפרטת את עליבות החיים של יהדות מזרח אירופה. הוא נוהג לתאר את ההווי היהודי כריקני ועלוב. יש בכך משום ניפוץ מיתוסים, ועיסוק בחיי היומיום העניים והדלים. סיפור זה במיוחד מדגיש תחושה של מלכוד, חוסר מוצא, היעדר כל סיכוי להיחלץ ממצב טרגי ונוראי.

שרה היא בת הרב, נערה יפה וחכמה (היא קוראת ספרים ברוסית, נדיר אצל נשים באותה תקופה, מכאן אנו מסיקים על חכמתה). היא כבר בת 23 ואיננה נשואה, והיא "יגעת נפש מהתראות עם חתנים". כלומר היא איננה מוצאת שידוך. מדוע? מפני שאין לה נדוניה.  משפחת הרב היא משפחה ענייה. הרב אביה מאוד יהיר ותמים, והוא חושב שהיא תמצא חתן בקלות מפני שכבוד גדול יהא להינשא לבתו של רב גדול. שרה המסכנה סובלת מאוד – לעתים תכופות יש לה כאבי שיניים, כאבי ראש וכולי. היא עושה את כל מה שביכולתה כדי למצוא חן בעיני החתנים הפוטנציאליים (לובשת את השמלה החגיגית שלה, שהיא שמלת צמר, כי הרי הם עניים עד להחריד), אך כלום לא עוזר כי הרי אין לה נדוניה מספקת.

השמש של בית הכנסת, בחור ושמו יודל, בא אליהם הביתה ומציע שידוך לשרה- קרוב משפחה שלה, ברל, שיש לו חנות בעיר. בני המשפחה ובראשם הרב מאשרים, ושרה, שאמנם מנסה לשמור על קור רוח ("במה גרוע הוא מבחור חסיד?" היא שואלת בנונשלנטיות) מאוד שמחה ומאושרת. אנחנו מגלים אצלה איזושהי חיוניות חדשה, כשהיא חושבת לעצמה שברל הוא בחור יפה תואר. עד עכשיו היא נשמעה מיואשת ויגעה, ואילו כעת אנו מגלים את הנשיות השובבה שלה. האפיון של דמותה משתנה עבורנו.

הרב מזמין את ברל לבוא לארוחה, ושרה מצרפת פתק קטן ברוסית, אולי כדי שהוא יבין שהיא בחורה נבונה. היא מבליטה את חכמתה, ניתן לראות כאן קצת יהירות מצדה, בדיוק כמו אצל האב.

השידוך הוחלט, וברל מתחיל לבקר בבית מידי ערב. שימו לב כיצד מתארים אותו: הוא סוחר מצליח ויצא לו שם טוב בשוק, והוא בהחלט נאה ויפה תואר. עם זאת, הוא בהחלט לא בחור חכם. הוא יושב ושותק ברוב הארוחות, סביר להניח מפני שהוא לא מבין את השיחה, והוא סיפר בעצמו שעד שהתקבל לצבא היה צריך לעשות שלוש בחינות (כלומר שתי בחינות חוזרות!). כנראה שהוא באמת לא בחור מבריק. הקשר בינו ובין שרה  הוא קשר פיזי בלבד – עדין אין מגע אבל יש הרבה משיכה, ופרט אליה שום דבר (אין להם נושאים משותפים לשיחה). במפגשים האלו בביתה ברל אכן מנסה לגעת בה ככל הניתן (ללחוץ את ידה), ושרה איננה תמימה כל כך; היא משתפת פעולה במשחק, והיא יודעת למה הוא מחפש כל תירוץ ללחוץ את ידה.

אך המצב הולך ומסתבך. ברל מנצל כל הזדמנות לגעת בשרה, והיא לא בדיוק נמנעת אך גם לא ממש משתפת פעולה. היא חשה מעין מועקה מתוקה – מצד אחד היא ממולכדת, שהרי ברור לאיזה כיוון על המשיכה לברל מובילה, ומצד שני היא לא בטוחה שהיא לא מעונינת בזאת. בכל פעם שהיא מגיעה לסיטואציה טעונת מיניות עם ברל (ויש כמה כאלה בסיפור), יש שימוש בשורש כ-ב-ד: "נשימתה כבדה", "צעדיה כבדים" וכולי. מדוע שטיינברג עושה זאת? מפני שהתיאורים האלה מטונימיים לרגשות שלה; לבה כבד בעניין הזה, והיא אכן בתחושת מלכודת – המציאות כופה עליה מצבים לא נוחים, והיא כבולה למציאות לא נעימה זאת.

ברל בא למשפחה לחגוג עמם את חג הפסח, ושימו לב לאירוניה: ברל ושרה חוגגים ביחד את חג הפסח, כלומר חג החירות, אבל שרה מעולם לא הייתה כבולה כל כך בכל ימי חייה! יש כאן ניגוד רציני… בנוסף, מתארים לנו איך אמא שלה יושבת ומהרהרת בכך שברל בחור לא חכם במיוחד, ושרה יכלה להשיג טוב יותר. הבחור באמת לא "בר אוריין" (זו לא בדיחה על פרחיין, זה ממש ציטוט מהסיפור J). אמא של שרה, אשת הרב, לא ממש רגישה לכל המתיחות הבלתי נסבלת בין

בתה וברל, והיא מציעה לו מיטה בחדר האורחים. שרה כמובן מתגנבת לחדרו של ברל בלילה, וכאן המתיחות המינית ביניהם מגיעה לשיאה, והם שוכבים.

בהמשך ימי החג שרה יותר ויותר מתחרטת על מה שקרה, ועננה של יגון כבד אופפת את פניה (שימו לב שוב למוטיב הכובד, שמשרת כאן את הדגשת תחושת המלכוד, היעדר כל מוצא). שרה מבויישת ומדוכאת ומשדרת תחושה כללית של ייאוש טוטלי.

שרה מגלה שהיא בהריון! היא מתעלפת בביתה, והכל סבורים שהיא חולה. היא מספרת לברל על ההריון ומבקשת עצה, אך הוא מתנער ממנה ברוגז. הוא שותק ושותק, לא אומר לה מה לעשות, ולבסוף אפילו מתפרץ וצועק עליה: "מה את רוצה ממני? איני יודע כלום – עשי מה שלבך חפץ! עכשיו את בוכייה, אמנם רק את אשמה בכל…". היא לופתת את ידו כסימן למצוקתה – שימו לב איך אקט לחיצת הידיים שסימל בהתחלה משיכה התהפך, וכעת הוא מסמל את המצוקה והייאוש. לאחר מכן הוא מציעה שתספר לאמה מה שאירע, בטוח שהיא תמחל לה על ששכבה אתו בטרם נישאו ואף תסכים להקדים את החתונה. שרה הבוכה מנסה דבר עם אמה הרבנית, אך הרבנית אטומה לגמרי, ולא קולטת מה שרה מנסה לומר לה. שרה בוכה ומתחננת שהאב יקדים את החתונה, אבל הרבנית בכלל לא מבינה מה שרה רוצה ממנה. כשרה מבינה שאמא שלה לא תסייע לה במאומה, היא על סף ייאוש מוחלט: "היא נופלת שוב על המיטה, מתכווצת ומקוננת – היא לא הבינה כלום, אמא לא הבינה כלום".

היחידה שנחלצת לעזרתה של שרה היא המשרתת הגוייה אוליאנא. אוליאנא מבינה מה התרחש, ומציעה לשרה לבוא בשעת הצוהריים ביום שבת, כאשר בני המשפחה ישנו, אל ביתה ברחוב הגויים. משתמע מן הטקסט שמשרתת תסייע לה לעבור הפלה (בשיטות המפוקפקות שהיו נהוגות אז אצל הנוצרים). שרה רוצה ללכת אבל מפחדת, ומבקשת מברל שיבוא יחד אתה: "התבוא? אם לא תבוא ללוות אותי, אלך לבדי, הכלבים יקרעוני בדרך לגזרים. אני צריכה לעבור את רחוב הגויים". אבל ברל לא מגלה שום אהדה כלפי שרה ומצוקתה, ודווקא ביום זה הוא בנסיעה!

שרה חוששת לעזוב לבד את הבית, וטבעת החנק מתהדקת עוד ועוד סביב צווארה. היא עולה לעליית הגג, צועקת "אמא", מכינה עניבה מחבל, ומתאבדת. זהו סופה הטרגי של שרה, היציאה היחידה מהמלכוד שהייתה שרויה בו היא המוות. הצעקה "אמא" מבטאת אולי את הסיום המעגלי של מחזור החיים שלה; זוהי מן הסתם מילתה הראשונה, וכמו כן מילתה האחרונה.

הסיפור "בת הרב" של שטיינברג עוסק בעליבות החיים, במלכוד הגדול של שרה, ובטבעת החנק שמתהדקת סביבה ללא הרף. רק טבעי שהיציאה היחידה מן המלכוד גלומה במותה של שרה. האמצעים האומנותיים הבולטים בסיפור הם: המטונימיה והמשחק בין פנים לחוץ (העליבות והייאוש החיצוניים מיטונימיים לייאוש של שרה), התיאורים (כ-ב-ד), ואפיון הדמויות המיוחד.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות