מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו – סיכומים: סין

סין

סין היא מדינה גדולה עם היסטוריה ארוכה ועשירה מאד, בעלת מס' גדול של תושבים עם מסורת עתיקה ומושרשת.  במשך שנים רבות התקיימה סין כקיסרות, זאת על אף גודלה העצום ושטחיה הפוליטי וזאת בשל הפעלת מוטת השליטה הרחבה. אחד הביטויים הסינים המובהקים- מנדט השמים- מדבר על אחדות הסדר הקוסמי שמושרשת בתפיסה הקונפוציאנית- הלימה בין הסדר הפוליטי לסדר הטבעי.  השלטון הפוליטי הוא תוצר שחי בהרמוניה עם הסדר הטבעי, שאותו מכוונים האלים. מדובר בתפיסה לא ברורה  אשר יש הרבה פרשנויות לגביה- הקיסר על פי תפיסה זו קיבל מנדט שמימי לשמור על הסדר הקוסמי ומשמעות הדבר היא שאם יש סדר, הקיסר מקבל את המנדט אך אם הסדר מופר אז הוא מאבד את המנדט והסדר מופר בצורת שנות בצורת או משבר כלכלי שכן אלו מראים על הפרת הסדר הטבעי ולכן הוא מאבד את הלגיטימיות שלו ויש להחליפו. קונפוציוס מדבר על אנושיות שהיא סוג של שמירה על הגינות בין אנשים. יש הטוענים שהסדר הסיני בורגני מתבסס על הגינות ביחסי מסחר ולא אתוס של אמונה וגבורה. החברה הסינית אינה בעלת נטיות מהפכניות, יש בה נטיות לסדר וצייתנות וזה יוצר תשתית לחברה שניתן לשלוט בה גם כאשר מדובר באזור גדול.

השושלת השולטת בסין היא השושלת המנצ'ורית ובמאה ה19 המערב חודר לסין, תחילה ע"י מיסיונרים ומאוחר יותר דרך סוחרים.  חדירה זו מובילה למלחמת האופיום 1840 היוצרת עימות בין הסינים למערב.

מלחמת האופיום– שנות ה 40 של המאה ה 19. הבריטים רצו למכור אופיום בתוך סין, אך הסינים סרבו. זו מלחמה בין סוחרים בריטים לבין הסינים. הסינים לא רוצים סחר אירופאי אצלם, ובריטניה כופה על סין את הסחר הבריטי והיא מספחת לעצמה נמל חשוב בהונג קונג ומשתלטת על חלקים מסין. התרבות הסינית מוצאת עצמה בנחיתות על אף שהסינים היו אלה שהמציאו את אבק השריפה, המצפן, הדפוס לפני המערב, שכן המערב משתמש בזה הרבה יותר טוב מהם ולמניעים שונים לגמרי. העניין הזה מוליד שורת מרידות שמגיעות מתוך התחושה שהקיסרות הסינית, לאור הפסדה במלחמת האופיום, מאבדת את מנדט השמים. אי היכולת להמשיך להחזיק  בסחר שהיה הביא לאובדן לגיטימציה. המרידות האלה לא הצליחו, אך המסקנות המתבררות  הן:

  1. רפורמה חייבת להתבצע בקרב האיכרים ולא בערים.
  2. הצבא הסיני צריך להתנהג בצורה שונה- סין היא גדולה, ורוב האוכ' חקלאית. המרידות שהתחוללו בסין במאה ה19 הבהירו לצבא שהוא לא יכול להשתמש כרצונו ביבולי האוכלוסיות המקומיות שכן ע"מ להצליח בהפיכה, צריך את התמיכה של העורף החקלאי, ובלעדיו לא יקרה שינוי

בשנות ה 90 של המאה ה 19- הסינים נלחמים ביפן. יפן בדרכה להפוך למעצמה והיא מביסה את סין וכובשת את קוריאה (שהייתה חלק מסין). קוריאה חשובה כי היא מאפשרת חדירה מהירה לתוך סין וכיבוש קוריאה הוא כגשר ליפנים שרצו להשתלט על סין. הסיפור עם יפן פתח במרוץ עם מדינות אירופאיות לתוך סין (הרוסים, הבריטים , הגרמנים בונים תחנות מסחר בתוך סין). המערב החל להשתלט על סין בצורה זו והחל לכבוש אותה. על רקע זה מתחיל מרד הבוקסרים.

מרד הבוקסרים– תנועה לאומית סינית עולה לראשונה ב1898, תנועה זו היא נגד הזרים, נגד הכנסייה הקתולית והטכנולוגיות הזרות שחדרו לסין באותה עת. המרד שהתחיל ממטה מדוכא והקיסרית החלה בסדרה של רפורמות הכוללות ביטול מנהגים מסורתיים כעישון אופיום, קשירת רגליים של הבנות ואף מתחילים לשלוח סינים ללימודים בחו"ל. בשלב זה מקים אינטלקטואל בשם סון יאט סן את המפלגה הרפובליקנית הסינית (דו מידנג) ולמעשה ב1908 הקיסרית מתה ומי שיורש אותה הוא הקיסר האחרון- ילד בן שנתיים- אין מנדט משמיים בשלב זה והשאלה היא מי יקבל את המנדט הבא ובעניין זה יש מאבקים רבים. סון יאט סן מציע ליועץ הבכיר של הקיסר בן השנתיים לעלות לשלטון והם מקימים את הרפובליקה הגדולה של סין. חודשיים לאחר מכן, אותו יועץ בכיר בסין- יוהן שקאי- מחליט לא להיות ר"מ של הרפובליקה, אלא להכתיר את עצמו כקיסר החדש של סין אך לאחר חודש חוטף התקף לב ומת.  סין נכנסת שוב למערבולת של מלחמות פנימיות וחלקים שלמים מתוכה מתחילים להתנתק מהמרכז- נוצרים שני מוקדי כוח מרכזיים:

  1. קנטון- בדרום- מרכז הכוח של הרפובליקנים
  2. ביג'ין- בצפון- מרכז הכוח של הגנרלים

סון יאט סן מתחיל להיעזר בכוח פוליטי חדש שקם ב1920- המפלגה הקומוניסטית- כוח שיש לו מקורות חזקים מאד מחוץ לסין. רוסיה מייעצת למפלגה הסינית שמהווה גורם מאד מרכזי בקרב הרפובליקנים בדרום. סון יאט סן נפטר ב1930 והאיש החזק בצפון – ג'רני קו צ'אק הופך לדמות בולטת ברפובליקה. סין בשלב זה אינה מדינה בעלת מוטת שליטה רצינית- יש הרבה גנגסטרים מקומיים השולטים באזורים השונים וקו צ'אק הוא אחד מהם השולט על אזור יותר עשיר- ביג'ין, אך השליטה שלו מואד מינורית. הוא מנסה להרחיב את שליטתו ומאתר את סכנתו המרכזית במפלגה הקומוניסטית. במהלך שנות ה30 הוא מבצע רדיפות צבאיות בקומוניסטים כאשר ב1934 מגיעה הרדיפה לשיא כשהוא שולח מוקדי כוח בניסיון לחסלם.

המסע הארוך– המסע הארוך מתחיל ב 1934 ובו הצבא הסיני רודף אחרי הקומוניסטים והם נסוגים. נסיגה זו הופכת להישג גדול של המפלגה הקומוניסטית כאשר הכוחות הקומוניסטים בראשית מאו סט טון, נסוגים במסע של 10000 ק"מ ומגיעים למצב שבו מעל מאה אלף איש צועדים עימם ושותפים לקרבות רבים בדרך תוך כדי בריחה.  מאו יצר מצב שהצבא שלו לא יעמוד בהתנגשות עם האיכרים אלא יהיה עימם בהרמוניה- לא ינצל את האיכרים אלא יסייע להם ובכך צבר מאו פופולריות רבה בכל סין והפך למנהיג העיקרי של הדרום.

למסע 2 משמעויות חשובות:

  1. המסע הפך למיתוס; הקומוניסטים נרדפו ושרדו את כל הרדיפה, מיתוס "המסע הגדול" ממנו יצאו אגדות שונות
  2. לא תיתכן רפורמה בסין בלי תמיכת העורף החקלאי – וזה מה שהם עשו: במזמן המסע עומדת בבחינה האידיאולוגיה שלהם. בעוד שהצבא השני שורף כפרים ולוקח יבולים, הקומוניסטים חיים בהרמוניה עם הכפרים שהם עוברים דרכם, לא בוזזים, לא רוצחים… מנסים שהמסע יהיה גורם שיערב אותה עם האוכ'. פה ההצלחה הגדולה שלהם. בתום המסע הזה בצפון הם כבר לא מפלגה בינונית, מדובר בכוח מאסיבי שכל אזור הדרום החקלאי תומך בו.

שאק, במקום להתמקד בחזית עם יפן, מתמקד דווקא במלחמת הרדיפות מול הקומוניסטים וגנרלים רבים מעבירים את המליציות שלהם לתמיכה בקומוניסטים בטענה שהאיום האמיתי הוא יפן. כך עולה התמיכה במאו.

במהלך 1937-1947- סין מצויה במלחמה תמידית כאשר הכוחות השונים נאבקים אלו באלו. מלחמת העולם השנייה מסמלת שינוי במעמד הסיני שכן ארה"ב ורוסיה הן אנטי קולוניאליות ועל כן הרוסים רוצים שתהיה בסין שליטה קומוניסטית והאמריקנים רוצים ליברליזם. ממשיך מאבק בין קיי צ'אק והקומוניסטים, והם נעזרים בצבא האדום (ופחות בצבא האמריקני). קיי צ'אק עוזב את סין ומקים בטייוואן את "סין הלאומנית", וסין הופכת למדינה קומוניסטית בשליטת מאו שבשל הניצחון מקבל מנדט שמימי. בשנת 1949 מאו הוא אחד המנהיגים הגדולים של המאה ה20 אך הבעיה הגדולה של מאו הייתה – היום האפור שלאחר המהפכה- למאו הייתה יכולת אדירה לסחוף את העם במהפכה אך לא היה מסוגל לנהל את סין לאחר מכן. למזלה של סין הייתה לה תשתית ביורוקרטית לא קומוניסטית אשר סייעה לה להתקיים לאחר המהפכה.

 המאואיזם

בשנת 1955 נוסע מאו לועידת בנדום, בה מוכרזת סין כאחת המדינות הבלתי מזדהות, כלומר, לא עם ארה"ב ולא עם ברה"מ. העולם היה מצוי אז בין שתי מעצמות מתחרות, ראשי חץ טכנולוגים שמתחרים זה מול זה ומאבק זה מכתיב שכל מדינה תגבש לעצמה איזושהי אוריינטציה.

מטרת המאואיזם- יצירת חברה על מעמדית, שוויונית, מפותחת, מתועשת ומודרנית

עקרונות ייחודים למאואיזם:

  1. ההוויה יוצרת תודעה- ההויה הכלכלית עפ"י מרקס יוצרת את התודעה. מאו טוען שיש יכולת לשנות את טבע האדם ולהשפיע על אופיו אך אין זה קשור למערכת יחסי הייצור אלא לחינוך, הקניית ערכים וכו'…
  2.  הכרה בקיום בלתי נמנע בקונפליקט: הסינים מקבלים את העובדה שיש סתירות (בניגוד לסובייטים, שהקומוניזם שם לא אפשר מחלוקות, מונוליתיות אידיאולוגית ברורה) והם חיו עם הסתירות האלה. מאו מדבר על הקונפליקט כדבר קיומי המאפשר התקדמות והתפתחות. קונפליקט עמום ייצור דינמיקות בחברה ולא יחייב את מלחמת המעמדות אלא יחזיק את החברה ויקיים אותה.
  3. עליונות האדם על הטבע: הסינים מאמינים שההרמוניה בין האדם לטבע מאפשרת לו להתגבר על מכשולים טבעיים ואסונות בכוח האדם, לא המכונה.
  4. בניגוד לתפיסה הקומוניסטית שראתה את המסורת כאויב, כתוצר של יחסי הייצור. הסינים ראו במסורת כחלק מהפילוסופיה הסינית והתפיסה הסינית.

היחס לאיכרות- על אף שהקומוניזם הוא של הפרולטריון, מאו מבין שאין לו יכולת לקיים את המהפכה בלי מעמד האיכרות ועל כן על בסיס האיכרות מאו בונה את המהפכה שלו.

דוקטורינת המלחמה העממית- אחת התרומות המדמעותיות של המאואיזם היא דוקטורינה זו ששילבה רעיונות של כל מיני מקומות ומאו היה הראשון ששילב אותם יחד. דוקטורינה זו היא צבאית, בעלת מטרה פוליטית מובהקת וברורה- שחרור סין מכוחות קולוניאליים, מיגור הכוחות הראקציוניים והגשמת המהפכה הקומוניסטית. הרעיון שעליו בונה מאו הוא השינוי של היחס המספרי בין הקומוניסטים לאויביהם בשתי דרכים:

  1. השמדת כוחות האויב
  2. העברת כוחות האויב אליו

בנוסף, בהיבט הטריטוריאלי, מאו מדבר על יצירת רצפים טריטוריאליים באזורים שונים על מנת לחבר אזורי כוחות ולבנות מדינות בתוך מדינות כדי להשליט את כוחותיו בכל סין וליצור חזית רחבה יותר. זאת ע"י רתימת האוכלוסייה הכפרית למלחמה- לא לריב איתם או לגנוב מהם אלא להפעיל עליהם מנגנוני תעמולה על מנת שירצו להצטרף אליו. מאו רצה לפעול בעורף האויב וזאת יכול היה לעשות רק כשהוא פועל באוכלוסייה אוהדת.

בנוסף, אין הכרעות מהירות ולכן חשוב שיהיו בסיסים בתוך ריכוזי האוכלוסייה האוהדת- גרעיני שליטה בכל אזור אשר יצרו שלטון עצמי קומוניסטי באזורים החקלאיים.

מאו דיבר על 3 שלבים של המלחמה:

  1. התקפת האויב- הטרדת האויב תוך כדי נסיגה- לא להתנגש באויב אך להזדנב לעיתו.
  2. האויב ימתח את כוח האדם שלו באופן מקסימלי ובשלב זה הצבא המהפכן יקיים מלחמת התשה – פגיעה בנקודות התורפה באזורי החיץ של האויב- בסיורים, בשיירות אספקה- וכך למוטט אותו.
  3. האויב במצב של נסיגה- תקיפה אסטרטגית על האויב והשמדתו באופן סופי

הנחות היסוד:

  1. האויב מבוסס על לוגיסטיקה שמגיעה אליו והצבא העממי לא תלוי בלוגיסטיקה מבחוץ
  2. אחד הדברים החשובים בצורת הלחימה הזו הוא נקיטת יוזמה- האויב מתבסס והצבא המהפכן יוזם רק כשיש לו עליונות עליו. תפיסה זו מאד מתאימה לסין שכן מדובר במדינה מאד גדולה ואין לאויב יכולת לתפוס אזור ולכן יגיע בסוף למתיחת כוח האדם שתאפשר לצבא המהפכן למצוא את נקודת התורפה שלו. בנוסף, בסין הצבא הקולוניאלי והראקציוני אינם אהודים ע"י האוכלוסייה המקומית ולכן יש לבסס את מנגנוני השליטה על אוכלוסייה זו.
  3. לא ניתן לכונן מהפכה בסין בלי איכרים.

המסע הארוך היה ביטוי לשני השלבים הראשונים בדוקטורינה זו (1936-1939). לכאורה, היווה ביטוי קלאסי לדוקטורינה אך אם נבדוק מה קרה אח"כ ניתן לראות שיש פה בעיה כי מאו אכן התבסס באזורים מסוימים אך את השלב השלישי הביאו גורמים אחרים ולא הדוקטורינה אלא המיתוס שלה גרם לניצחון.

ב1955 מצטרף מאו למלחמת קוריאה ובונה מחדש את הצבא הסיני כצבא נורמלי אך המיתוס של הצבא המהפכן ממשיך להתגלגל וליצור השפעה אדירה בכל העולם.

מאו עולה לשלטון ומתחיל ברפורמות:

1."2. תן לגיטימציה לפתח אילו צורות של אידיאולוגיה מרקסיסטית שרוצים- אין מגבלות על חופש הדיבור, חופש אידיאולוגי..לתמיכה בקומוניסטים הקפיצה הגדולה קדימה"- תהליך כלכלי בעיקור שמתבסס על תמריצים אידיאולוגיים, עידוד יוזמות חברתיות ועקיפת הביורוקרטיה לשם פיתוח מואץ של הכלכלה הסינית. ניסיון לעקוף כל רמה ממונה קיימת ללא כל תכנון או פיקוח- נגמר בכישלון ו סין ב1958-1959 בקריסה ומאו מבין שהקפיצה הגדולה קדימה היא כישלון צורם, הוא שוקע בדיכאון ומאפשר לבירוקרטים להשתלט על סין ע"ח המפלגה. 6 שנים מאו בדיכאון עד שהחליט לצאת למהלך לחדש להיכנס למרכז הזירה ולהחזיר את סין אל המתח האידיאולוגי.

2. המהפכה התרבותית- ב1965 מאו מחליט שעליו לערוך מהלך גרנדיוזי כדי להחזיר את המתח המהפכני לסין ומתחיל להכשיר דור חדש של צעירים שגדלו על תורתו ומבינים את השקיעה האידיאולוגית של המהפכה בסין, ושותפים עם רצונו להחזיר את סין למתח המהפכני. אותם צעירים מתארגנים במשמרות האדומים ומטרתם לטהר את המפלגה ואת הביורוקרטיה מהפקידות הבכירה הראקציונית שיושבת בתוכה ולערוך רפורמות קומוניסטיות. סין נכנסת לסחרור- נבנים מחנות לחינוך מחדש, הנוער תופס את השלטון, אין אפילו רופאים כי הם "מתחנכים מחדש", טבח של מיליונים שאף אחד כמעט לא ידע עליו.  בשלב זה הצבא הופך ליחידה כלכלית האחראית על אספקת לחם באזור מסוים, השקייה במקום אחר וכו'… בשנת 1968 הצבא, ששמר עד כל על ניטרליות, נכנס לפעולה ומתחיל לחסל את המהפכה. סוף המהפכה = סופו הפוליטי של מאו.

3. "אלף פרחים יפרחו"- חלק מהרפורמה התרבותית שערך מאו הייתה בנקיטת הגישה כי יש צורות שונות למרקסיזם; ובכך מאפשר מאו לכאורה חופש אידיאולוגי לאזרחי סין.  הרוסים ראו זאת כמשפט חתרני, שמשמעותו כי לסינים יש זכות לפתח וריאציה שונה למרקסיזם. מבחינה הסובייטים יש פרשנות אחת וסטאלין קבע אותה. כשמאו אומרים משפט הזה זה סותר את הרעיון שיש פרח אחד והוא במוסקבה.

ב1972 סין נפתחת לראשונה למשלחת אמריקנית לטניס שולחן והנשיא ניקסון מגיע לסין לביקור. סין עושה שיוני דרמטי , פונה לארה"ב, נוטשת את רוסיה והשיא ב 1980- אמריקה קוראת לחרם על בריה"מ – לא מוכרים לה חיטה. אמריקה ייצאה כמויות של חיטה והיא עברה למכור לסין, וסין הצילה את החקלאות האמריקנית בשנות ה 80, ומאז סין מתחילה להתרחק בצעדי ענק מבריה"מ.

עם ירידתו של מאו, מתחיל מאבק סמוי על השלטון. המאבק הוא בין דאנג מהבירוקרטיה – מול המפלגה ובה אשתו של מאו שמובילה קבוצת מנהיגים קומוניסטים בשם "כנופיית הארבעה". ב 1976 מאו ימות וייווצר בין הכוחות עימות. לבסוף דאנג ניצח וסין פורמאלית נכנסה לעידן חדש. שמשמעו- מעבר הדרגתי מסודר למשק פתוח.  זה לא אומר על קץ הקומוניזם; מאפייני המשיכו להתקיים, אולם לאט לאט השוק נפתח.

 

מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו – סיכומים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות