מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו – סיכומים: הפשיזם האיטלקי

הפשיזם:

דמות המנהיג הטוטאליטרי נבנתה באירופה של אמצע המאה ה-20. המושג טוטאליטריות  ייתפס בין המלחמות כאתגר חדש ובלתי צפוי לדמוקרטיה ולמעשה יש שיזהו דמוקרטיה עם דיקטטורה אך זו טעות. פרידריך בזוזינשי היה ליועץ הביטחון הלאומי של הנשיא קרטר והוא כתב מאמר מפורסם על טוטאליטריות- לדידו , הטוטאליטריות היא קטגוריה העומדת בפני עצמה. אין הבדל בין הטוטאליטר משמאל לטוטאליטר מימין. נקבעו 6 מאפיינים המגדירים משטר טוטליטרי:

  1. לכל משטר כזה צריכה להיות אידיאולוגיה מפותחת לתורה רשמית המכילה את כל תחומי החיים ומספקת לאזרחיה אופי אוטופי לשאוף אליו.
  2. מפלגה אחת, שבראשה מנהיג אחד שמייצר שליטה מרכזית על ביורוקרטיה ממשלתית והוא הפרשן המוסמך היחיד של האידיאולוגיה.
  3. שיטת הפעולה של מנגנוני השלטון במשטרים אלו- טרור פיזי ופסיכולוגי, כלומר, משטר של הפעלת כוח ודיכוי לא רק פיזי אלא גם דיכוי מחשבתי.
  4. תקשורת המונים– עיתון אחד וטלוויזיה אחת
  5. מונופול על המשך משק מפוקח
  6. מונופול על הנשק– רק לממשל מותר להחזיק נשק

המסקנה היא שניתן לקיים משטר כזה רק בעידן המודרני (תלוי התפתחויות כמו תקשורת וכו'). גם בתוך מפלגות השלטון המונוליתיות היו מאבקי כוח, כך שהטוטאליטריות אינה חד משמעית. את המושג טוטאליטריות הגדיר מוסולני, 1929 – שלטון טוטאליטרי עוסק בכל תחומי החיים.

המשטר הטוטליטרי והפשיסטי אתגר את מדינות אירופה במציאות שבין מלחמות העולם (ראה: עליית הפשיזם באירופה). קיימת מחלוקת האם הפשיזם והנאציזם הנם תנועות שונות או שההבדל הוא במינון. הוויכוח באיטליה הנו משמעותי יותר – השאלה הנה האם איטליה הייתה מסוגל לעבור תהליכי מודרניזציה ללא הפשיזם, בעיקר מאחר ואיטליה עברה תהליכי גיבוש לאומי בתקופה מאוחרת יחסית ולא ברור האם הייתה צולחת את המאה ה-20 ללא הפשיזם.

הגורמים מהם מורכב הפשיזם האיטלקיהלאומיות האיטלקית (ימין רדיקאלי); רוויזיה מרקסיסטית ופוטוריזם.

אחד הטיעונים הנו שפשיזם ונאציזם הנן תנועות שונות נובע מכך שהפשיזם מושפע כאמור גם מהזרם הפוטוריסטי, זרם שהתגבש באיטליה ע"י מארינטי ותפס עצמו כמודרנה רדיקאלית וכפתרון לניוון המערבי. אחת הבעיות של הדמוקרטיה הליברלית באירופה הייתה בקידוש ההווה, בלא חשיבה על אופק אוטופי. במובן זה, אנשים כמו מארינטי חיפשו שינוי במושגים אלו.

איטליה בסוף מלחמת העולם הראשונה נמצאה במצב של תסכול. איטליה הצטרפה למלחמה בשלב מאוחר וקיוותה לזכות ברווחים משמעותיים. שכנותיה החזקות התפרקו ואיטליה ביקשה לזכות בשטחים של אוסטרו-הונגריה לשעבר.

תקרית פיומה, 1919 – דוגמא למשבר שהתרחש כתוצאה מכך. עיר הנמל פיומה, שהייתה ברובה קרואטית, אולם תביעתה של איטליה לריבונות על העיר לא נענתה. משורר איטלקי רומנטיקן, גבריאל ד'אמוציו, הגיע לפיומה עם מטוסים וכוח של אלף לוחמים, רובם משוחררי הצבא, לבושים בגלימות שחורות. הם כבשו את העיר והקימו בה את העוצרות של קררו – מעין דיקטטורה צבאית קואופרטיבית, שהחזיקה מעמד קצת יותר משנה, עד שהצבא האיטלקי קיבל את המשימה הלא פופולארית לפנותם.

מבחינות רבות נתפסה התקרית כהחזרה של הכבוד האיטלקי. איטליה לא אוחדה בדם, ואיחודה נוצר ללא מיתוסים ונבע במובנים רבים מתככנות פוליטית.

 איטליה של ראשית המאה ה-20 הייתה במצב בעייתי – כלכלה רעועה, בעיות לוגיסטיות, אבטלה גוברת, תסכול מהיעדר הישגים בעקבות המלחמה, מצב של אנארכיה מסוימת בערים. על רקע זה, נוצר חשש סביר שאיטליה תהפוך למדינה קומוניסטית. ההתנגדות לכך באה בראשונה מהכנסייה (גוף בעל השפעה מהותית באיטליה); האצולה והצבא (מזוהי ימין).

מקומו של השמאל באירופה – השמאל האיטלקי היה מפוצל בשנות ה-20 בין סוציאליסטים לקומוניסטים. השמאל לא היה מסוגל לחבור לכוח פוליטי אחד, וכתוצאה התאפשר לימין הקיצוני להתחזק. אחת הטענות היא שמדינות בהן המרכז הפוליטי היה בעל עוצמה, לא התאפשרה עלייה של מפלגות רדיקאליות. באיטליה המרכז הפוליטי היה רעוע ביותר.

המושג 'משבר הדמוקרטיות' שהיה מושג מקובל בשנים שבין מלחמות העולם לא היה נחלתן של איטליה וגרמניה בלבד. משבר זה היה מן סוגיה שבאה לבטא חוסר תפקוד מסוים בכל מיני רמות של הדמוקרטיה האירופית. יש להבחין בין הדמוקרטיות ששרדו לאלו שלא שרדו. הדמוקרטיות בעלות המרכז הפוליטי החזק שרדו וכן הדמוקרטיות שהייתה להן מסורת. למסורת באיטליה הייתה משמעות גדולה מאד, מדובר במדינה שקיימת כמדינה 50 שנה וכדמוקרטיה פחות מכך. מדובר ביצור פוליטי בעל ניגודים חזקים ואוייבות גדולות ולכן התפרקות הדמוקרטיה רובצת מעל איטליה זמן רב ומחכה למישהו שיעשה בה שימוש.

"תקרית פיומה"- קבוצה שפרצה לאי פיומה והפגינה אלימות כלפי הסלבים. הפקת הלקחים מ'תקרית פיומה' הובילה לשתי מסקנות:

1. כוח עובד- חיילים משוחררים בעלי עוצמה הפגינו בפני הסלבים והצליחו להפגין את כוחם.

2. קבוצה קטנה שמפעילה כוח נגד קבוצה יריבה יוצרת תמיכה בקרב האיטלקים.

התקרית הובילה להבנה כי אלימות יוצרת סביבה תומכת, דבר שהפשיסטים ניצלו לקידום יעדיהם.

בשנת 1918 מתקיימות בחירות באיטליה, ובבחירות אלו זוכה הגוש הליברלי בראשות ג'יוליטי. האישיות של ג'יוליטי מעניינת- יש שתולים בו את האשם על הדרדרות איטליה לפשיזם בטענה שהיה נתון למאבקים פנימיים בגוש הליברלי ולא הבין את המאבק העיקרי , המדיני שאיטליה עמדה בפניו.

המפלגה הפשיסטית קמה והתבססה בעיר הצפונית מילאנו. עד שנת 1920 מוסוליני כינה את המפלגה כסוציאליסטית רביזיונרית שמאלנית שאין בינה לבין הפשיזם כל קשר. בכינוס הפתחיה של הפשיזם במילאנו נותן מוסוליני קווים מנחים לאידיאולוגיה של המפלגה:

  1. חלוקת קרקעות לאיכרים
  2. שיתוף פועלים בהנהלת מפעלים
  3.   מיסוי פרוגרסיבי עפ"י גודל המשכורת
  4.  מיסוי ירושה כבד – הטיל נטל גדול מהמיסוי על האצולה האיטלקית ועל הפריבילגיות שזכתה להן לפני כן.
  5. הלאמת תעשיית הנשק- כדי שלא תיווצרנה קבוצות פנימיות.
  6. קביעת משכורות מינימום
  7. זכות בחירה לנשים
  8.  ביטול הסנאט -שהיה מקנה זכויות יתר.

נראה כי מדובר כביכול במדינת רווחה, מצע שמאלני מתון למראית עין אך השינוי מגיע בין השאר  משום שבבחירות של 1919, מוסליני לא מצליח להכניס אפילו חבר מפלגה אחד לפרלמנט והכישלון הוא כישלון מוחלט. מוסוליני הבין שדרכו לשלטון אינה דרך בחירות והתחיל לאגף את הימין האיטלקי דווקא מכיוונו של הימין הרדיקאלי. מוסוליני ארגן את המפלגה הפשיסטית ברחבי איטליה,בכל מיני אופנים:

  1. תחילה עיצב את הסמל של המפלגה- גרזן עם גרדום- סמל רומי שמייצג את הקשר שבין האדמה לכוח.
  2. מוסליני ארגן את אנשיו על פני איטליה- יחידות טרור פשיסטיות עם מנהיגים מקומיים בכל חבלי הארץ שמטרתן  להראות כוח ונוכחות ברחוב האיטלקי.
  3. כשהוא חש שהוא מאבד כל שליטה ארגן מוסליני את היחידות במבנה היררכי של יחידות צבאיות ברורות בכדי ליצור שליטה שלו מלמעלה והפיכת היחידות הפשיסטיות לכפופות לו וכך ברגע שהיחידות יהיו מאורגנות גם למשטרה יהיה קשה להתמודד מולן.

התקציבים למען יצירת מהלכים אלו, מקורם בספונסרים פרטיים, בעלי הון מאד אמידים שחוששים שהרחוב האיטלקי ישלט ע"י הסוציאליסטים – הם חוששים ממהפכה כפי שקרתה ברוסיה ולכן טוב להם שהפשיזם יהווה כוח ברחוב כנגד התאגדויות הפועלים.

הממשלות האיטלקיות אינן יציבות, הקואליציות רופפות וקיימות סיעות רבות. ב1921 יוצאת איטליה לבחירות נוספות ולקראתן כורת מוסליני ברית עם הליברלים ועם המפלגה העממית- מפלגת הנוצרים הקתולים לקואליציה עתידית.

הברית מובילה לשתי תוצאות: 1.  מעצבת את הפשיזם כגוש ימין 2. מעניקה לו 'כרטיס פתוח' לפעילות ברחוב, נוכח החשש של רה"מ ג'יוליטי מהקומוניסטים.

המפלגה זכתה רק ב-7% מהקולות, ומוסוליני מחליט לסגת מהקואליציה ולמקם את עצמו בקצה הסקאלה הימנית, לאחר שהבין שלא יגיע לשלטון דרך הפרלמנט. מוסוליני מתחיל לגבש תוכניות עתידיות- נסיונות להגיע להסכמים עם כל מיני גופים באיטליה ולשכנעם שהוא כוח משמעותי . אחד הניסיונות המשמעותיים של מוסליני היה בשכנועו את ראש לשכת הוותיקן שהאפיפיור ירוויח אם מוסליני יהיה בשלטון.

בתקופה זו נמצאה איטליה במיתון כבד, מצב פוליטי רעוע שכן ממשלות התחלפו במהירות, ומוסוליני ניצל זאת כדי להשתלט על רחבי איטליה ולהשליט את כוחותיו בכל העיירות הקטנות.

ההתנגשות הגדולה מתקיימת ב-1922 במילאנו כשמוסליני מקיים הפגנה גדולה ואלימה ביותר, נשרפים עיתונים שלא תאמו את הפשיזם, עשרות פעילים פשיסטיים עלו על מטה המפלגה הסוציאליסטית. הצבא פיזר את ההפגנה הגדולה במילאנו ובעקבות המהומות ראש הממשלה מתפטר וממליץ למלך להציע למוסליני את השלטון. המלצה זו לצד תמיכת הוותיקן מובילות את מוסליני לשלטון אך באותה שנה לא יכול מוסליני להרשות לעצמו לעלות לשלטון כתוצאה מהסכמה פוליטית מאחורי הקלעים ולכן עליו ליצור תנאים דרמטיים- ציביון של הפיכה. הוא מארגן את המצעד  'המצעד על רומא', שזכה להפוך למיתוס גדול ממידותיו. 300000 נאמניו של מוסליני עולים לרומא ודורשים את עליית מוסליני לשלטון עם סמכויות נרחבות. מוסליני אמור היה להגיע לרומא רכוב על סוס דרך נהר הרוביקוב אך במציאות צעדו רק 30000 תומכיו ולא היה מאבק ברחבי רומא אך המיתוס נשאר בעינו.

בית הנבחרים נותן למוסליני את הזכות להקים ממשלת חירום עם סמכויות נרחבות אך מוסליני עושה מספר שגיאות בדרך:

  1. הוא משאיר את המלך כמפקד עליון על הצבא
  2. במהלך שנותיו, רואה מוסלני בכנסייה כבת ברית וזו עשויה להפוך לאחד הכוחות האופוזיציונים נגדו.

מוסוליני לקח לעצמו מספר סמכויות וביניהן תיקי הפנים, חוץ, משטרה. הוא הפך את היחידות הפשיסטיות למליציה לאומית רשמית, שכחלק מתפקידה רדפה מתנגדים פוליטיים. הוא שולט בשתי זרועות שמכונות לו שליטה מלאה על הרחוב- המשטרה והמליציה.

מוסליני מיישם את חוק acerbo – חוק שטוען שאם מפלגה במערכת רב מפלגתית, זוכה ברוב היא מקבלת מיד בונוס של מושבים בפרלמנט על מנת שתוכל לשלוט באופן יותר אפקטיבי. החוק טען שאם מפלגה זוכה ברוב בבחירות – 2/3 מהמושבים יהיו שלה.

ב1924 מתקיימות בחירות שכשירותן מוטלת בספק והמפלגה שזוכה ברוב היא הפשיסטית ובאופן רשמי מוסליני הופך למנהיג בלעדי באיטליה. האופוזיציה נעלמת לאחר הרצח של מנהיג הסוציאליסטים, ובעקבות זאת, השלטון הופך לבלעדי ומוחלט פשיסטי.

בשנת 1928 העביר מוסוליני חוק חדש:

א. איסור קיום מפלגות, איגודים מקצועיים, עיתונות מהפכנית באיטליה.

ב. כל מועמד שרוצה להתמודד בבחירות באיטליה חייב לקבל אישור מהמועצה הפשיסטית העליונה.

רוב עשייתו של מוסליני מתקיימת בתוקף שלטון החירום ב1922 ורק לאחר מלחמת העולם הראשונה מבוטלים הצווים.

בשנת 1935, מתחולל משבר כלכלי באיטליה ויש וההחרפה באבטלה, באותה עת יוצאת איטליה למלחמה "הנקמה הגדולה" באתיופיה. תעמולה אדירה בונה מחדש את האימפריה האיטליקית באפריקה והקולוניאליזם מתעורר מחדש, הפטריוטיות מטייחת את הבעיות הפנימיות.

מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו – סיכומים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות