ננסי פרייזר: "מחלוקה להכרה? דילמות של צדק פוסט-סוציאלי" – חלק א (חלק ב)
[זהו מאמר משנת 1995 של פרייזר, פילוסופית חברתית אמריקאית. מאמר קצת מורכב. בשיעור דיברנו בקצרה (-גייל דיברה..) על המאמר הזה בהקשר של הרב-תרבותיות: הפתרון של קבוצות "מקופחות" שרוצות שינוי במצב הנוכחי ומבקשות הכרה בשוני הקבוצתי שלהן. אגב, כל מה שכתוב בסוגריים מרובעים זה שלי, כמו גם כל ההדגשות וההערות..].
בבסיס המאמר של פרייזר ישנה ההנחה כי ה"צדק" בחברה מצריך כיום "חלוקה" [מתייחס לשיויון כלכלי] ו"הכרה" [מתייחס לשיויון תרבותי], כאשר היא בוחנת את היחס בין השתיים ומסבירה כיצד הן קשורות זו לזו. המטרה שלה היא לקשור בין שתי סוגיות פוליטיות אלו, שכיום מנותקות זו מזו, וכך לבחון שאלות כמו "האם פוליטיקה של הכרה יכולה לתמוך בפוליטיקה של חלוקה?" "האם היא יכולה לחתור תחתיה?" וגם – "איזה מהסוגים השונים של פוליטיקת הזהות [-הכרה] משתלב היטב עם מאבק לשיויון חברתי ואילו מפריעים לו?"
המאמר מתחלק ל-4 חלקים: הראשון – המשגה של "חלוקה" ו"הכרה" כשתי פרדיגמות צדק שונות וניסוח של "דילמת החלוקה לעומת הכרה". השני, הבחנה בין 3 סוגים טיפוסים-אידיאלים של קבוצות חברתיות [במקור – "קולקטיביות חברתית"] כדי לבחון מי מהן חשופה לדילמה. השלישי, הבחנה בין תיקונים "משמרים" לתיקונים "משנים" לעוולות השונות וההגיון של כל אחד מהם. האחרון, שימוש בהבחנות הנ"ל כדי לפרוש דרך פעולה פוליטית לשילוב תביעות של הכרה בתביעות לחלוקה תוך כמה שפחות הפרעה הדדית.
א. דילמת החלוקה לעומת הכרה:
מכיוון שהנושא המעמדי תופס מקום מרכזי פחות בדיון הציבורי, תנועות חברתיות שונות פועלות סביב צירי שוני שמשתלבים זה עם זה – התנועות מצביעות על מגוון עוולות, כאשר התביעות לתיקון חופפות ולעיתים אף מתנגשות זו עם זו. מדובר בתביעות לשינוי חברתי המתנגשות עם תביעות לשינוי כלכלי.
פרייזר מבחינה בין שני סוגי עוול. הראשון: עוול חברתי-כלכלי, ששורשיו במבנה הפוליטי-כלכלי של החברה.השני: עוול תרבותי, הנובע מדפוסים חברתיים של ייצוג, פרשנות ותקשורת. למרות הבדלים ביניהם, שני העוולות נמצאים בכל החברות של זמננו, מקפחים באופן שיטתי קבוצות מסוימות לעומת אחרות ושניהם ראויים לתיקון. כאמור, פרייזר מבדילה ביניהם לצורכי ניתוח, למרות שהם שזורים זה בזה.
תיקון לעוול כלכלי הוא שינוי כלשהו במבנה כלכלי-פוליטי, כמו למשל חלוקה של ההכנסה, חלוקת עבודה, ארגון מחדש ועוד. היא מכנה את התיקונים הללו "חלוקה מחדש" (Re-distribution). תיקון לעוול התרבותי הוא שינוי תרבותי או סמלי כלשהו, כמו למשל ייסוף ערכן של זהויות מבוזות ושל מוצרי התרבות של קבוצות מבוזות, או בצורה גורפת יותר – שינוי גורף של דפוסי התקשורת והפרשנות החברתיים בכל החברה. היא מכנה תיקונים אלו בשם "הכרה".
אחרי הבדלה בין העוולות [למרות שפרייזר מסבירה כי קשה לעשות זאת באופן שאינו מושגי..], פרייזר בוחנת את היחס בין תביעות להכרה (לתיקון עוול חברתי) לבין תביעות לחלוקה (לתיקון עוול כלכלי) והאם ישנן הפרעות הדדיות כאשר ישנן תביעות משני הסוגים בו-זמנית.
כאן היא מציגה את דילמת החלוקה לעומת הכרה: יש חשש גדול מהפרעות הדדיות, כיוון שמצד אחד, תביעות להכרה מצביעות על המיוחדות של קבוצה מסוימת ומתייחסות בחיוב לאותה מיוחדות קבוצתית וכך הן נוטות לקדם הבחנה בין קבוצות. מצד שני, תביעות לחלוקה קוראות לא פעם לביטול הסדרים כלכליים שמאשרים את אותה מיוחדות קבוצתית (כמו לדוגמא הפמיניסטיות שרוצות לבטל את חלוקת העבודה המגדרית) וכן הן נוטות לקדם את ביטול ההבחנה בין קבוצות. כך, נדמה שמטרותיהן של פוליטיקת ההכרה ושל פוליטיקת החלוקה סותרות – קידום הבחנה קבוצתית מול החלשה שלה, ונדמה שהן יכולות להפריע זו לזו או אפילו לפעול זו כנגד זו.
הדילמה היא קשה – בני אדם שסובלים מעוול תרבותי ומעוול כלכלי זקוקים להכרה ולחלוקה גם יחד והם צריכים לתבוע לעצמם ייחוד וגם להכחישו. האם זה אפשרי?
ב. מעמדות מנוצלים, צורות מיניות מבוזות וקולקטיבים דו-ערכיים: בחלק זה היא בוחנת מי עומד בפני הדילמה הזו, כאשר היא בוחנת קודם את ה"קצוות" – אלו שמופלים רק על רקע כלכלי (המעמדות הנמוכים) ואלו שמופלים רק על רקע תרבותי (הקולקטיבים ההומוסקסואליים) ולבסוף מגיעה לשילוב – קבוצות שמופלות הן על רקע כלכלי והן על רקע תרבותי, אותן היא מכנה "קולקטיביים דו-ערכיים", כמו מגדר וגזע.
מעמד הפועלים "של מרקס" מובחן כקולקטיב רק בגלל המבנה החברתי של החברה ולא בגלל המבנה התרבותי. כל עוול מבני שנגרם לחברים בו הוא בגלל הכלכלה הפוליטית,כאשר גם עוול תרבותי שנלווה לכך הוא בגלל אותו בסיס כלכלי. כל עוול מבני הוא בבסיסו סוגיה "חלוקתית". התיקון לעוול הזה הוא חלוקה ולא הכרה – בנייה מחדש של הכלכלה הפוליטית כאשר המשימה של מעמד הפועלים היא בעצם לבטל עצמו כמעמד וכקבוצה על מנת לתקן את העוול.
מיניות הינה מובחנת כקולקטיב רק בגלל הבחנה חברתית ולא רק בגלל הכלכלה הפוליטית (הומוסקסואליים נמצאים בכל שכבות החברה הקפיטליסטית). כל עוול מבני שנגרם לחברים בו הוא על רקע מיניות מבוזה שמושרשת במבנה התרבותי של החברה, כאשר גם עוול כלכלי שנלווה לכך הוא בכלל אותו בסיס חברתי. העוול שלהם הוא "הכרתי". התיקון לעוול זה הוא הכרה ולא חלוקה – קביעת שיפוט ערכי חדש ל"מיניות מבוזה" זו והענקת הכרה חיובית למיוחדות שלהם.
כאשר שני הקצוות של ה"מיתרס" הם ברורים, פרייזר פונה לנושאים גבוליים יותר הנמצאים יותר ב"מרכז" – קולקטיביים שמשלבים בין העוולות ואשר מובחנים כקולקטיבים גם בגלל מבנה כלכלי-פוליטי וגם בגלל מבנה תרבותי מסוים – הם סובלים מעוול חלוקתי ומעוול הכרתי וצריכים תיקון של שניהם ביחד. כאן פרייזר מפרטת אודות העוולות הכפולות מהם סובלים השייכים לקולקטיבים של המגזר (נשים) והגזע (אלו שאינם לבנים). בקצרה [פרייזר מרחיבה על זה קצת], פרייזר מגדירה את המגדר כקולקטיביות דו-ערכית כיוון שיש בה צד כלכלי (התחום החלוקתי) וגם צד תרבותי (התחום ההכרתי). תיקון העוול המגדרי מחייב שינוי בכלכלה הפוליטית ובתרבות. אבל, כיוון שקיים מעגל קסמים של שעבוד תרבותי וכלכלי של הנשים, חלה עליהן "דילמת החלוקה לעומת הכרה" – כיצד הפמיניסטיות יכולות להיאבק בו זמנית גם למען ביטול ההבחנה המגזרית וגם למען חיזוק ערכה של המיוחדות המגדרית?
דבר דומה הוא נושא הגזע. גם הוא צורה קולקטיבית דו-ערכית עם עוול כלכלי ועוול תרבותי. בגלל שהלא-לבנים סובלים לפחות משני סוגי עוול, הם זקוקים לשני סוגי תיקון, אבל שכאמור, בעייתי להשיג ביחד – בעוד שה"היגיון" של החלוקה הוא "לבטל" את הגזע, ההיגיון של ההכרה הוא לחזק את המיוחדות הקבוצתית. וכך, דילמת החלוקה לעומת הכרה מצביעה על כך שנראה שהאנטי-גזענים אינם יכולים להילחם בו זמנית גם למען ביטול הגזע וגם לחיזוק הערך של מיוחדות קבוצתית על בסיס גזעי.
כך, קולקטיביים דו-ערכיים אלו נתקלים בדילמת החלוקה לעומת הכרה – כיצד יפתרו אותה?