סיכום מאמר: וובר – הטיפוסים של סמכות ותיאום מחייב

וובר : הטיפוסים של סמכות ותיאום מחייב

הבסיס של לגיטימיות

  1. 1.       ההגדרה התנאים והטיפוסים של שליטה מחייבת

"תיאום מחייב" – פירושו כהסתברות שפקודות מיוחדות (או כל הפקודות) הניתנות ע"י מקור נתון ומילאו ע"י קבוצה נתונה של בני-אדם. המניעים לבילוי הפקודות הם רבים ומשתנים , אך זהו הקריטריון לבדיקת זיקה של אמת לשלטון, קרי מינימום מסוים של קבלת מרות. מבחינת השלטון נחוצה הסתברות גוה יחסית שקבוצת אנשים מסוים יהיו מכוונים לבצע קודם כל את המדיניות וכללים של הסמכות העליונה כאשר מבחינת הדבר לרוב יחויב פיקוח של "מטה מנהלי".

מה יוצר סולידריות לקיום תוך מטלה מסוימת?

תועלת אישית (כלכלי) מנהג ומניעים רגשיים ערכיים משפיעים אך אפילו אם יצורפו יחד אינם מספיקים ,דרוש בדר"כ יסוד נוסף הוא: "האמונה בלגיטימיות" ולכן כל מערכת משתדלת לבסס ולטפח את האמונה בלגיטימיות שלה ,כל מערכת תתבע את הלגיטימיות שלה באופן שונה ותפעיל את סמכותה (ע"י המטה המנהלי) באופן שונה מכאן גם השוני בתוצאות.

נסווג טיפוס של סמכות בהתאם לאופי התביעה ללגיטימיות של כל מערכת – דוגמאות :

א.      נצדיק בסיס של סיווג על פי התוצאות ! משמעות הלגיטימיות של מערכת סמכות היא יותר מאשר "ערכית" ולא בגלל הזיקה שלה ללגיטימיות של רכוש.

ב.      לא כל תביעה המוגנת ע"י מנהג או החוק כרוכה בזיקה לסמכות. המושג זיקה לסמכות אינו מוציא את האפשרות שמקורו בחוזה חופשי פורמלי: כעובד- מעביד , וסל (הנשבע מרצונו לאדונו) דייר ובעל הדירה וכו' רק במקרה של עבד השעבוד לסמכות היא לחלוטין שלא מרצון חופשי. עניין אחר הוא כאשר ישנו מצב של העצמה כלכלית המבוססת על מעמד מנופליסטי  כלומר "הרחבת" התנאים שבחוזה מכאן קיימת זיקה קרובה של פיקוד וציות (עליהם לציית על יסוד ההסתברות שהם חייבים).

ג.        לגיטימיות של סמכות מנקודת ראות סוציולוגית תדרוש עמדות מתאימות – התנהגות מעשית בהתאם לעמדות. מתן לגיטימיות לחלופין יכולה לנבוע מצביעות ,אנטרס חומרי (אישי) אופרטוניזם או חולשה אישית וחוסר ברירה. מבחינתינו חשובה העובדה שכאשר נוצרת תביעה ללגטמיות היא תהיה תקפה ובעלת משמעות. מערכת של תיאום מחייב יכול להיות בטוחה בשליטתה המוחלטת בגלל חוזק פנימי או חולשה של החיצוניים אליה.

ד.      "ציות" – התחייבות פורמלית מבלי קשר לגישת  המבצע או לחוסר ערכה של הפקודה עצמה, המצב הרצוי הוא שהתוכן של הפקודה היא הבסיס לפעולה .

ה.      הסיבה לציות יכולה להיות "קבלת מרות" או "הסכמה אוהדת"  לענינינו (סיווג טיפוסים של סמכות) דבר זה לא בעל משמעות.

ו.        היקף הקביעה שלזיקות חברתיות ותופעות תרבותיות על ידי סמכות ותיאום מחייב, היא רחב ממה שנראה תחילה . בית הספר – קובע את הצורה של הכתובה הנחשבת מקובלת, יחידה פוליטית – משפיעה או קובעת שפה , הורים- עיצוב האופי של הילד וכו'.

 

  1. 2.       שלושת הטיפוסים הטהורים של סמכות לגיטימית 

את תקפות תביעתם ללגיטימיות ניתן לבסס על:

א.      בסיס רציונלי- אנשים שעלו לדרגה שיכולים לתת פקודות והאמונה ב"חוקיות" הדפוסים של חוקים נורמטיבים. הסמכות בגלל החוק.

ב.      בסיס מסורתי- האמונה בקדושת מסורות והלגיטמיות של הסטטוס של אנשי הדת ונאמנות של היחיד אליה.

ג.        בסיס כריזמטי- נשען על מסורות לאדם בעל אופי מופתי (קדושה, גבורה ועוד) ומכאן המסורות לו ולשיטה לה הוא מטיף .

את הטיפוסים הללו לא ניתן לפגוש בדפי ההיסטוריה בצורה " טהורה" ולא ניתן למצות במסגרת מושגית את מציאות הממשית ההיסטורית בדייקנות.

סמכות חוקית עם מטה מנהלי בירוקרטי

  1. 3.       סמכות חוקית-

 עם שימוש במטה מנהלי בירוקרטי היעילות של סמכות חוקיות תלויה בקבלת תוקפם של רעיונות שיש ביניהם  תלות הדדית :

א.      כל נורמה חוקית יכולה להיקבע ע"י הסכמה או אכיפה או בסיס התועלתיות שלה או הערכים הרציונלים שלה או שניהם יחד.

ב.      כל קובץ חוקים מבוסס על מערכת עקבית של כללים מופשטים , המקבלת את אישורה ע"י השיטה השולטת בקבוצה או לפחות לא נוגדת אותה.

ג.        אדם כפוץ לשיטה בלתי אישית שלפיה- מכוונות פעילותיו. הוא גם האדם שנותן פקודות .

ד.      אדם המציית לסמכות עושה זאת רק בהיותו "חבר"בקבוצה ולכן מציית לחוק

ה.      המצייתים הם מצייתים לא לאישיות בעל הסמכות כי אם לשיטה הבלתי אישית כלומר קיימת חובת ציות רק בתחום הסמכות של האדם (שהוגבלה באופן רציונלי). הקטגוריות שלה הם:

  1. ארגון מתמיד הממלא תפקיד רשמי ופועל במסגרת כללים מקובלים.
  2. תחום מוגדר של סמכויות: התחייבות למלא תפקיד מסוים – סמכות מוגבלת לכל תפקיד. יחידה אשר מפעילה סמכות בצורה מאורגנת כזו תקרא "יחידה מנהלית".
  3. ארגון המשרות הוא הירארכי . יש פיקוח, יש זכות ערעור ויש דרגות .
  4. כללים המכוונים את ביצוע המשרה יכולים להיות טכנים או נורמות בשני המקרים אם היישום צריך להיות רציונלי נחוצה הכשרה מיוחדת כלומר צריך להיות בעל הכשרה כדי להיות ראוי למשרה.
  5. במקרה של טיפוס רציונלי נשללת מנושא המשרה אפשרות להסב לעצמו את משרתו.
  6. תופסי המשרות אינם הבעלים של אמצעי הייצור
  7. פעילות מנהליות החלטות וחוקים מנוסחים ונרשמים בכתב אפילו במקרים שהדיון בע"פ.

הטיפוס של מטה מנהלי רציונלי חוקי מסוגל להתאים את עצמו לכל מצב ולכל הנסיבות (מנהל פורמלי, כריזמטי וכו') זהו המכניזם החשוב ביותר לניהול עניני היום יום החילונים שכן בתחום זה הפעלתה של סמכות בכלל תיאום מחייב הם חלק בלתי נפרד ממנהל.

סמכות מסורתית

האדם מתמנה לתפיקידו בהתאם לכללים מסורתיים מהעבר. האיש אשר מפעיל  את סמכות איננו "ממונה" מכוח משרתו ,הלגיטימיוטת היא על בסיס קדושתה של השיטה. המטה המנהלי אינו מורכב מפקידים (כמו בארגון בירוקרטי)כי אם מבני הפמליה האישית. הפקידים אינם חברי האגודה כי אם ה"ידידים" של השליט, היחסים נקבעים ע"י נאמנות. פקודות המנהיג המסורתי הם לגטמיות בשני דרכים:

  1. כאשר הן מעוגנות במסורת עצמה. אזי הפרתן היא הפרת המסורת עצמה ומסכנת את הלגיטימיות של המערער כולל בעל הסמכות.
  2. החלטה אישית חופשית של המנהיג– הציות הוא מתוך נאמנות למנהיג . המנהיג פועל על פי עקרונות כללים של צדק, שכל ישר,מוסריות ולחלופין כדאיות. הוא ראשי להעניק "חסד" לכשירצה בכך. כאשר נוצרת אופזציה היא אישית נגד האיש ולא נגד המערכת.

מנהיג מסורתי מפעיל סמכותו אם או בלי מטה מנהלי. המטה המנהלי מגויס ממקורות שונים:

א.      מקורבים (בארגונים מסורתיים מקובל מאוד למנות למשרות החשובות ביותר אנשי משפחה)

ב.      אלה אשר קשרו את עצמם מרצונם החופשי בקשרי נאמנות אישית כבעלי משרות.              גיוס פטרימוניאלי היא גיוס של מקורבים, במנהל פטרימוניאלי  המסורת היא שעבדים בהווה ועבדים משוחררים מגיעם אפילו למשרות הגבוהות ביותר .המשטר של המקורבים (האופייני למערכת פטרמוניאלית) שימש לעיתים הזדמנות למהפכות "מסורתיות". הבירוקרטיה התפתחה לראשונה במדינות הפטרימונאיליות שהיה להם חבר פקידים שגויסו מחוץ לשיטה הפטרמוניאלית (אך פקידים אלו היו בעצמם בני הלוויה של המלך מלפני כן). בטיפוס הטהור של הסמכות המסורתית לא היה תחום מוגדר היטב של סמכויות אלא הייתה קיימת שורה של תפקידים שהוטלו והוענקו ע"י המנהיג לפי דחף רגעי ושרירותי. בן האנשים בעלי העמדות ההשפעה רבה על התחרות האישית עקב התחרות על מקורות הכנסה ובגלל האינטרסים הללו נקבעו לראשונה תחומים פונקציונליים מוגדרים ותוך כדי כך הוקמו יחידות מנהליות אמיתיות. התהליך של הגדרת תפקידים קבועים נראה במיוחד בימה"ב. הדרכה טכנית כהכשרה כמט שלא הייתה קיימת קרב פיקודי משק הבית או המקורבים למנהיג, אך היו מקומות שבהם הייתה התחלה של הדרכה טכנית לתפקיד – זה מהווה שינוי יסודי בהתפתחות ההתמחות המנהלית. לתפקידים שונים (אף בזמנים הקדומים ביותר) הייתה דרושה הכשרה וניסיון. לדוג': קריאה וכתיבה- הדבר הזה למעשה הגביל את עצמתו על המנהיג וגם לו תלות בקבוצה חברתית מוגדרת (אנשים בעלי חינוך ספרותי) . במקום לקבל משכורת לפקידי משק הבית היה מחלק ציוד וכלה במתן אחוזות או רכוש אחר במקביל למתן מתנות ו"שכר" המשק כמובן גבה מיסים (אלא נגבו לא ע"י שיעור קבוע).

ד. סמכות כריזמטית

קווי האופי העיקריים של סמכות כריזמטית וזיקתה לצורות של ארגון קהילתי:

כריזמה: מי שניחן בכוחות או בתכונות על טבעיות או לפחות בתכונות יוצאות  מגדר הרגיל,כלומר שאדם רגיל אינו יכול להשיגם -המקור שלהם הוא : אלוהים. על יסוד זה מתייחסים ליחיד כמנהיג.

מה שחשוב לעניינינו הוא כיצד המנהיג הכריזמטי מוערך ע"י אלו הכפופים לסמכותו , חסידו או שליחיו . המנהיג הכריזמטי יכול להיות: "הלוחם המשתולל , ה"שמן" – הוא סוג של קוסם , "טיפוס אינטלקטואלי". אנו נדון בהם כאנשים בהתאם לשיפוט קונבנציונלי הם הגיבורים הגדולים.

  1. תקפות הכריזמה תלויה מצד הנתינים הנותנים לו את הסמכות – זו באה מרצון חופשי לרוב ע"י "אות" או הוכחה מסוימת מידי המנהיג. ההכרה במנהיג הכריזמטי כוללת מסירות לחזון ואמון מוחלט במנהיג עצמו ומוכנות למסירות אישית גבוה ביותר.
  2. אם המנהיג שניחן בכריזמה נכשל זמן רב בהוכחת תכונתו הכרזמטיות נהוג לחשוב שהאלים עזבו אותו , הדבר תקף לא רק לדברים שבאחריותו אלא גם לנשקי טבע (בסין לדוג: אשר אילצו את הקיסר להתפטר כי אינו "בן שמים" הלגיטימי).
  3. המטה המנהלי של המנהיג הכריזמטי אינו מורכב מפקירים עוזריו נבחרים דווקא לפי תכונותיהם הכריזמטיות. לנביא יש תלמידים למנהיג מלחמתי- נושאי כליו. למנהיג הכריזמטי יש בדר"כ חסידים. המנהיג "קורא" לחסידיו לא "ממנה" אותם. אין היררכיה , המנהיג מתערב כאשר הוא חש שחסידיו אינם מבצעים את העבודה כראוי אין חלוקת סמכויות מוגדרות ועמדות כוח רשמיות אך יכולה להיות שליחות ספציפית. אין תשלום החסידים נוטים לחיות ביחד עם מנהיגים ולהתקיים מנדבות. אין חוק מסודר ואין תקדימים אין ארגון קובע יש סוכנים כריזמטיים ויש פסקי דין אלוהיים והתגלויות. הנביא מטיף להתחייבויות חדשות יוצר אותן ותובע את מילויים.

הסמכות הרציונלית והסמכות הבירוקרטית ואף המסורתיות עוסקת בצורות של שליטה יום יומיים ושגרתיים (עניני חולין) הסמכות הכריזמטית נבדלת מהם בכך שהיא למעשה אי- רציונלית ,כללים הם דבר זר לרוחה. סמכות מסורתית נשענת על תקדימים ונזקקת לכללים, הסמכות הכריזמטית דוחה את העבר ומהווה מכין כוח מהפכני הבסיס הבלדי של הלגיטימיות לסמכות כריזמטית היא הכריזמה האישית כל זמן שהיא נמצאת כלומר האמונה בהשראתו הכריזמטית של המנהיג קיימת.

מנקודת הראות של פעילות כלכלית רציונלית הכריזמה היא כוח אנטי כלכלי , היא דוחה כל סוג של מעורבות בעולם השגרה היום יומית הכריזמה מספקת את צרכיה מתמיכה בצורת מתנות שניתנת מתוך רצון אך מצב שני גם "שלל" מהווה מקור הכנסה כמו שוחד וכו'. כלומר ישנם דרכים של פרנסה מתוך כפיה. זה יעמוד כנגד אמרתו של פאלוס "מייסד הנצרות"- "אם אדם אינו עובד עליו גם לא לאכול", מכאן נסיק שיש פה קביעה שכל פרט כחובה יעשה דבר לפרנסתו הסדירה. כאשר המסורת שלטה בכיפה הכריזמה הייתה הכוח המהפכני. והביאה לשינויים סובייקטיביים ומבניים כאחד. בעידנים הקדם- רציונלים מיצו הכריזמה והמסורת כמעט את כל שנעשה באותם הימים בתחום הפעולה האנושית המכוונת למטרות כלכליות.

סמכות חוקית

סמכות מסורתית

סמכות כריזמטית

מקור הלגיטימיות (סיבת הציות)

סמכות השואבת את הלגיטימיות שלה מהחוק. כלומר, הציות הוא מתוקף החוק. הציות הוא רציונלי.

סמכות השואבת את הלגיטימיות שלה ממקור היסטורי, מן המסורת. כלומר, ציות למנהיג מתוקף הסמכות המסורתית.

ציות לאדם באופן אישי, מתוקף אמון בו ובתכונה אלוהית שבו המבדילה אותו משאר בני האדם (כריזמה- מתת אל). עם היעלמות מתת האל, נעלמת גם הלגיטימיות. אין מטה מינהלי, יש רק מנהיג אחד.

מטה מינהלי

בירוקרטיה- פקידים. מתמנים ע"פ כישורים ומחויבים למערכת מתוקף תפקידם. מקבלי שכר.

בני פמליה המתמנים אישית ע"י המנהיג ומאופיינים בנאמנות אישית למנהיג. אינם ממונים במערכת סדירה של מינויים ולעתים אינם מחזיקים בכישורים מיוחדים.

מאפיינים

מערכת מאורגנת בעלת תחומי אחריות ברורים, בעלת תפקידים רשמיים ומבנה היררכי.

הציות הוא לנושאי התפקיד מתוקף תפקידם ללא קשר למיהו האדם הנושא את התפקיד. נושא המשרה אינו יכול להסב לעצמו את המשרה.

הציות הוא למנהיג באופן אישי ולא רק תלוי תפקיד. יתכן ויופסק ציות אם המנהיג סוטה מתחומי אחריותו. תחומי הסמכות מוגבלים לתחומים בהן עוסקת המסורת, אך ישנו גם מעט חופש פעולה אישי.

ע"פ רוב תיווצר קהילה סביב המנהיג שתאופיין בחוסר היררכיות זולת המנהיג. אין תחומי אחריות והשפעה מוגדרים של המנהיג אלא קביעות לא תלויות של המנהיג. הציות אינו ממקור חוקי או מסורתי.

פרשנות/ דוגמא

שלטון דמוקרטי- כולנו ממלאים חוקי המדינה- גם אם אנו לא מסכימים להם- מתוך הסכמה על כללי המשחק של הדמוקרטיה. הציות הוא לראש הממשלה ולפקידים השונים, ללא קשר לזהותם.

דת- סמכות רבנית שואבת את כוחה מאישיותה ולא רק מתפקידה. תחום הסמכות הוא דתי, אך מורחב לעתים על פי אישיות הרב ומאמיניו. הרב אינו יכול לפסוק בדברים הסותרים את המסורת, ומסתכן באיבוד מאמיניו. דוגמא למטה מינהלי של רב הוא מקורביו המטפלים בענייניו השונים.

ישו, עוזי משולם, כורש, יוסף ספרא- הקמת כתות ויחס של נביא- תלמידים/ מנהיג- חסידים, ללא תחומי אחריות מוגדרים אלא השפעה על כל תחומי החיים, לא ע"פ חוקי מדינה. עם היעלמות המנהיג- פירוק, אובדן דרך, הרגשת "עדר ללא רועה".

 

 

 ראה גם: מקס וובר- על הכריזמה ובניית המוסדות

מבוא למדע המדינה

 סיכומי מאמרים במדעי המדינה

עוד דברים מעניינים: