במורה נבוכים הרמב"ם מונה 4 סוגים של שלמות שמופיעים אצל בני-אדם:
(1) שלמות הקניין. משום מה, בשביל רוב בני האדם זו השלמות העילאיתץ שלמות הקניין משמעה שיהיו לאדם הרבה דברים מבחינה חומרית שהם בבעלותו. הביקורת של הרמב"ם על מי שמזהה את הקניין כפסגת שאיפת חייו היא שזה דמיון, כיוון שאדם חושב שזו שלמות שלו, אך הקניין בעצם חיצוני לאדם. הדמיון הוא כי זה לא האדם, זה לא קשור אימננטית לאדם. לדעת הרמב"ם אדם שמשקיע בקניין משקיע את כל חייו במה שאיננו הוא. אדם שמניותיו יקרסו או ינסקו הוא אותו האדם. אין קשר בין האדם לבין הקניין שלו. כל קשר כזה הוא מעשה הדמיון. כרמי שלי לא נטרתי.
(2) שלמות הגוף. גם היא לא לאדם באשר הוא אדם, אלא באשר הוא בעל חיים. לפי הרמב"ם היא עדיין גבוהה מהשלמות של הקניין, כי הגוף של אדם היא הרבה יותר "אני" מאשר הרכב שלו. לכן האתלט קצת יותר חכם מאשר העשיר, אבל לא בהרבה. אך גם לפי הרמב"ם זה עדיין לא ה"אני" באמת, עדיין כרמי שלי לא נטרתי. השקעה בגוף של האדם איננה השקעה באדם, הרמב"ם מחפש אידיאל של אדם שלא מזהה את עצמו עם הגוף שלו. אידיאל של הפרדה פסיכו-פיזית. כמו יוגיסטים שהולכים על גחלים, זה לא כואב להם, כי הם מפנימים בצורה מלאה שזה לא עצמם.
(3) שלמות האישיות. לפי הרמב"ם גם האישיות של האדם איננו הוא, גם המידות שלו. הרי אם אין אינטראצקיה חברתית, תכונות האישיות חסרות משמעות. יש כאן אסקלציה של כל הנרטיב של הרמב"ם בפרק ב-כ"ה של מורה נבוכים. התכונות הן הרבה יותר "אני" מכל שאר הדברים, וזה כשל פחות גרוע משל האתלט והקפיטליסט, אך אדם שהוא שם עדיין בבחינת "כרמי שלי לא נטרתי".
(4) השלמות האנושית האמיתית. השגת המעלות השכליות האמיתיות. לפי הרמב"ם בשלמות הזו האדם הוא אדם. היא רק לאדם עצמו, אף אחד אחר לא משתתף בה עמו. השלמות על פי תפיסתו של הרמב"ם היא בסופו של דבר רק השכל.