הרמב"ם – משל הארמון

הרמב"ם \ מורה נבוכים ג-נ"א: על תלמידי חכמים

הרמב"ם עושה שימוש במשל לארמון, וההיררכיה של בנ"א נמדדת על פי הקרבה שלהם למלך שבמרכז הארמון. יש את הדרגה הנמוכה ביותר – אנשים שמחוץ לעיר. אח"כ אנשים שמחוץ לארמון עם הפנים להפך מהארמון. אח"כ עם הפנים לארמון. אח"כ עומדים ליד החומות ומחפשים את השער. אח"כ נמצאים בתוך הארמון אך בפרוזדור. אח"כ אנשים שנמצאים בתוך היכל המלך. אח"כ הנמצאים בתוך היכל המלך וגם יכולים לדבר איתו. זו היררכיה של פנים וחוץ (כמו ההיררכיה של למעלה ולמטה במשל הסולם).

האנשים מחוץ לעיר הם אנשים חסרי ציביליזציה בכלל, שאין להם כל אמונה דתית, והרמב"ם מדגים ע"י הטורקים וסביבותיהם, נראה שיש כאן תורת אקלים מסויימת, שאנשים שחיים במקום מסויים המקום משפיע על התרבות שלהם (הכוזרי עושה את זה בצורה חריפה יותר). האנשים שפונים החוצה הם אנשים עם דעה שגוייה, והרמב"ם אומר שהם גרועים יותר מהראשונים. אנו רואים שמי שיש לו דעה שגוייה הוא פחות טוב ממי שאין לו דעה כלל, כי הוא גם מסוכן.

הרמב"ם יוצר בפרק הזה של מורה נבוכים מהפיכה, גיבור דתי מסוג חדש. גיבור התרבות אצל העולם התלמודי הוא תלמיד חכם. האדם הנורמטיבי יודע את ההלכה, ת"ח יודע גם את המהלך של ההלכה, איך נוצרה ואיך אפשר לפרשה, הוא מומחה להלכה. לתפיסתו של הרמב"ם הגיבור הוא זה שלא רק מקיים את ההלכה אלא גם מבין את השיח ההלכתי. הרמב"ם ממקם את הטיפוס הזה מחוץ להיכל המלך, הופך את הגיבור של התלמוד, מי שעוסק בשקלא וטריא הלכתי, למי שמחפש את השער בחומה. מי שנכנס להיכל המלך לדעתו של הרמב"ם הוא מי שעוסק בפילוסופיה דתית. הפילוסופיה והידע הפילוסופי ממוקמים הרבה מעבר לידע ההלכתי. מיוצר כאן סוג חדש של גיבור, תוך ביקורת כנגד הגיבור ההלכתי (אותה אפשר לראות גם למשל בחסידות ובקבלה).

עפ"י הגיבור התלמודי הקלאסי הנורמה היהודית זו ההלכה. המצויינות הדתית מבוטאת ע"י למידת ההלכה. זה בא לידי ביטוי גם ב-140 השנה האחרונות, ע"י החמרה או ע"י הבנה של מה שהוליד את ההלכה. הרמב"ם אומר שהמון הרבנים שלא רק יודעים הלכה אלא גם מבינים את השיח ההלכתי, נמצאים מסביב לגדר. מי שנכנס פנימה הוא בעל מצויינות דתית שאיננה הלכתית. ההלכה מאבדת את המונופול שלה על כל מה שיש לו ערך דתי. ידיעות תלמודיות רחבות ומפולפלות לא מביאות את האדם למצויינות. המהפכה של הרמב"ם המצויינות הדתית נמצאת מחוץ להלכה.

נראה שמשל הארמון נותן חלופה להקדמה למורה נבוכים, שם מציע הרמב"ם את הקוריקולום האריסטוטלי הקלאסי – גאומטריה, אסטורפיזיקה ומטאפיזיקה. כאן הרמב"ם אומר שההלכה גם היא הדרך לפילוסופיה, אך היא רק הדרך והיא איננה היעד. יש שתי דרכים לאלוהים, ע"י הקוריקולום האריסטוטלי הקלאסי או ע"י ההלכה, עקרונות ההלכה ואז פילוסופיה. כלומר, הרמב"ם מקנה משמעות להלכה, אך משמעות זו מוגבלת, כי המצויינות הדתית מוצאת מההלכה. בעולם שבו כל מה שבעל ערך לכוד בתוך ההלכה, אם רוצים לקיים את הנורמה מקיימים את ההלכה, אך אם אדם רוצה לחתור למצויינות, הוא מחמיר בהלכה. הרמב"ם שחרר את המצויינות מההלכה, וחסם את התפתחות ההחמרה. ההלכה היא אמנם שלב, אך שלב חיוני.

על פי הרמב"ם המצוות יוצרות את האישיות המאוזנת, מקיימות את המידות הנכונות, אך משום מה גם משחררות את המחשבה החופשית. משום מה בלעדיהן קשה מאד להכנס להיכל המלך. יוצא שייתכן שאפשר להגיע לתכלית התורה גם בלי לקיים את מצוות התורה. הרמב"ם מעולם לא אמר את זה, אך ייתכן שאפשר להסיק את זה מדבריו.

לפי הרמב"ם האדם המושלם בתוך היכל המלך הוא קרוב לוודאות במה שאפשר להתקרב בו לוודאות. בתוך הפרדס הרמב"ם אומר שבכניסה ממש ליד המלך אפשר להגיע ל"קרוב לוודאות". ככל שנכנסים עמוק יותר לתוך ההיכל נכנסים יותר למקומות של אי-ודאות. הגאולה ליוצא מהמערה של אפלטון היא שהוא עובר מסברה לידיעה. ככל שמושא הידיעה גבוה יותר יש לו יותר וודאות.

משל הארמון של הרמב"ם הפוך ממשל המערה – בכניסה אל הקודש עוברים מוודאות לאי-וודאות. זה חשוב מאד. במעמקי הקודש התנועה היא נטישת הוודאות, לא התעלות לוודאות. זו תמונה הפוכה לאפלטון ואריסטו, ומאד לא יוונית.

קריאה במורה נבוכים של הרמב"ם

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות