שוויון על פי תומאס נייגל

במאמרו "שוויון" עוסק תומאס נייגל בשאלת השוויון בהקשר של שאלות מוסר. נייגל מבחין בין סוגים שונים של שיוויון, הן מבחינת האופי המשפטי או הכלכלי שלו של שוויון ובין אם בתפיסה שלו בתור שוויון אינסטרומנטלי לבין שוויון אינהרנטי. תומאס נייגל מציג שני טיעונים מקובלים בנוגע לתפיסת השוויון והם הטיעון הקהילתני הרואה בערך של שיוויון ככלי לייצר לכידות חברתית והשני הוא הטיעון האינדיבודואליסטי הרואה בערך השוויון בתור הדרך הטובה ביותר לחלוקת משאבים בחברה ויצירת הבטחה כי כל אחד יקבל את מה שמגיע לו. תומאס נייגל ממשיך ומציג שלוש תפיסות אתיקה שונות המתייחסות בצורות שונות אל השוויון. התורות שבהן עוסק תומאס נייגל הן תועלתנות, זכויות הפרט והשוויוניות עצמה. כל אחת מהגישות השונות רואה את הנושא של צדק חלוקתי באופן אחר ושתי הראשונות, בניגוד לאחרונה, רואות בערך של שוויון כמשהו אינסטרומנטלי ולמעשה אינם מייחסות לשוויון ערך לכשעצמו אלא רק לשם השגת תכלית כלשהי. התועלתנות אינה מתייחסת לשוויון בכך שהיא פועל על פי החוקים של מקסימום תועלת למקסימום אנשים, ובכך היא כמובן אינה משמרת את עיקרון השוויון. תפיסת זכויות הפרט שונה מהגישה התועלתנית בכך שהיא אינה מייחסת חשיבות לתוצאה הכללית אלא מציבה למעשה גבולות של פגיעה בפרט ומעגנת זכויות מסוימות שלו. דרך הגדרה של זכויות מסוימות מתוך הסכמה ניתן להבטיח מידה מסוימת של חופש ואף שוויון מבחינת נקודת המוצא למרבית האנשים.

השוויוניות לעומת זאת היא מה שלמעשה ניתן לכנות צימצום פערים או אפליה מתקנת, והיא נותנת תמיד עדיפות לחלשים יותר מתוך רצון לצמצם את הפער ובינם ובין החברים החזקים יותר בחברה וכך ליצור שיוויון חלוקתי בפועל. זוהי למעשה הגישה המועדפת על תומאס נייגל. היתרון בה הוא הראייה הכוללנית שלה שכפי שתומאס נייגל מציין דומה לתועלתנות בעוד שבשונה מהתפיסה של זכויות הפרט היא אינה מעגנת את הזכויות בהסכמה וזהו חיסרון. הפיתרון של תומאס נייגל הוא ניסיון לייבא מן הגישות האחרות כמה מרכיבים ולשלב אותם בתוך הגישה השוויונית במטרה לחפות על כמה מגרעות שלה. ביקורת על תומאס נייגל יכולה לטעון כי הוא אינו מביא בחשבון את פעולתם של מערכי כוחות בחברה המשפיעים על ההסכמה הנוצרת בה.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות