ניטשה: הולדת הטרגדיה – סיכום

ניטשה: הולדת הטרגדיה

רקע כללי על ניטשה והתקופה בגרמניה

  • איחוד גרמניה במאה ה-19 בעקבות ביסמרק. מרכזיות מאוד גדולה ללאומיות בתפיסה הגרמנית: בפוליטיקה, באמנות (מוסיקה בלטה מאוד), בפילוסופיה (קאנט ושות' וכו'. גרמניה הייתה המעצמה הגדולה של אירופה במאה ה-19 בהרבה מאוד תחומים. הגרמנים תפסו את עצמם כמפיצי תרבות, באותו תפקיד של יוון הקלאסית בעת העתיקה.
  • הם תפסו את עצמם כ"יוונים החדשים": כאלו שתורם הגיעה להפיץ את התרבות לעולם ולהשפיע =>לכן גם צריך ללמוד מהם.
  • המטאפיזיקה של הדרמה היוונית, נתפסה על ידי הגרמנים, ככזו ששופכת אור על האדם במאה ה-19. ליוונים של פעם יש משהו לומר לגרמנים בכאן ועכשיו.

קצת על ניטשה

  • 1844-1900
  • ניטשה היה עילוי והתקבל להיות פרופסור לפילולוגיה באוניברסיטת באזל (דיברו מדי פעם את השפה הגרמנית, אבל לא הייתה השפה המדוברת בבאזל).
  • היה על סף השיגעון כל שנות הכתיבה שלו. בסוף הוא התמוטט, אחותו שהייתה פרו-נאצית השתלטה על מורשתו.
  • היצירה הוקדשה לריכרד וגנר (מלחין ותיאורטיקן אנטישמי-נאצי).
  • ניטשה ניתפס כפילוסוף ולא כמבקר ספרותי.

הולדת הטרגדיה:

3 עיסוקים מרכזיים של הולדת הטרגדיה:

  • פילוסופיה (בעיקר זו של שופנהוואר)
  • מוסיקה (בעיקר זו של וגנר)
  • היוונים

כללי

  • הדיכוטומיה ביצירה: האינדיבידואל מול החברה. התבסס על תפיסת הגאון מול החברה, שהייתה רווחת במאה ה-19. ניטשה לקח את התיאוריה הזו והסביר שהגאון הוא ה"זר" בחברה, הוא לא בהכרח זה שמוביל אותה. הדיכוטומיה הזו משמשת ליצירה כדי לגרום לעלילה להתגלגל.
  • התייחס למתח בין אריפדוס וסוקרטס: חיבור בין טרגדיה ופילוסופיה.
  • הפילוסופיה נחשבה לדן גבוהה מאוד יותר משירה.
  • הבחנה בין סוקרטס האיש לבין סוקרטיות כצורת חשיבה: הטענה של ניטשה הייתה שהלך הרוח וצורת החשיבה יכולה להיות קיימת עוד לפני שהדבר מנוסח באופן רשמי על ידי אדם מסוים. לפני סוקרטס כבר הייתה צורת החשיבה הזו. הוא ניסח את הדברים אבל לא הגה את הכל לבדו.
  • התפיסה הכללית של הפילוסופיה עד ניטשה היא שהפילוסופיה מחפשת את האמת. ניטשה אמר לראשונה שהפילוסופיה היא אשליה ומסכה לכשעצמה והוא גם הסביר למה היא אשלייה ולמה אנשים מאמינים לה: מדובר במהפכה.
  • · ככל שתחום מסוים ממוקצע יותר, הוא מייצר יותר אשליה. הפילוסופיה העמוקה יוצרת אשליה.

הדיכוטומיה של ניטשה והאמת המרה:

  • דיכוטומיה בין הדיוניסי ליסוד האפולוני: מציאות שלא מובדלת על ידי צורות והבחנות דומות: הצד הזה כאותי במהותו, אי סדר מוחלט, לא מובן. ומנגד האפלוני הוא מציאות המובדלת על ידי צורות, או הצורות עצמן: הסדר הדברים הברורים. יש מלחמה אצל האדם בין היסודות האלו.
  • האפולוני הוא זה שמייצר אשליה ומטשטשת את האמת. אריסטו טעה בייצוג הטבע הזה, התפיסה שהעולם הוא כאוס זו האמת. בני האדם רוצים את האשליה הזו כי הם לא מסוגלים להתמודד עם האמת המרה.
  • הטרגדיה היוונית היא אידיאלית בגלל שהדיוניסי והאפולוני בה הם אחד (לא כמו שאר הסוגות). היוונים בתקופת הטרגדיה היה להם קשר לאמת. מה היא האמת עבור היוונים שניטשה כל כך אהב?
  • האפוס, לא כמו הטרגדיה, מציג רק את הצד האפוליני: הוא מציג את החיים כטובים וברורים ולכן הוא לא סוגה טובה.
  • האמת היא (על פי ניטשה ואיך שהוא חושב שהיוונים חשבו): להיות יצור אנושי זה דבר נורא ואיום. המציאות היא אוסף של סתירות בלתי משתנות. האדם הוא קורבן של מציאות שלא ניתנת להבנה.  הגדולה של היוונים הייתה בראייה הפסימית שלהם על המציאות.
  • עפ"י היוונים: הגבולות של האינדיבידואל הם קללה. ככל שהאדם הוא יותר אינדיבידואל, האדם הוא חסר ישע, המשמעות של החיים האנושיים הוא שהאדם כפרט, כאינדיבידואל חשוף לאלימות ורוע, בסבל והתעללות בלתי פוסקת מהרגע שהאדם חי ועד שהוא מת.  זו האמת העמוקה של הקיום האנושי.
  • מדוע היוונים באמת מאמינים באלים מטופשים שחיים כמו בני אדם? איך יכול להיות שכל היוונים הנעלים באמת האמינו בשטות הזו?

ניטשה מסביר את זה כך: הסיבה שהיוונים המציאו את האלים בגלל שהם היו צריכים אותם בתור "מסך" שחוסם את הקיום האנושי מפני האמת הזו. האלים היוונים הוקמו כמנגנון הגנה מפני ההתעללות האנושית המתמדת. ברגע השיא של היוונים הם הפילו את ה"מסך", הפילו את ההגנה שהם יצרו.

היוונים התחילו לבנות מערכת שלמה של הגנות מהדיוניסי, כי אי אפשר רק עם הדיוניסי, חייבים יסוד אפוליני (שהוא ההגנה).

  • בדיוק הפוך מהטענה האפלטונית שצריך להשמיד את השירה כי היא עושה רע. ניטשה מסכים שהיא עושה רע אך מציין שצריך להמשיך אותה ולהאדיר אותה.
  • אדיפוס כאב הטיפוס של הגיבור הטרגי: אדיפוס הוא היחיד שפתר את החידה של הספינקס, ובכל זאת הוא שכב עם אמו ועשה מעשים שלא יעשו. האדם החכם ביותר עשה את הפשע הגדול ביותר. המתח בין הרצון מצד אחד להיות בתוך הגבולות ומצד שני רצון לשבור את הגבולות הוא הבסיס לתפיסת הקיום האנושי. אין איזון אמיתי. זה בלתי פתיר. ולכן החיים הם נוראים.
  • ההתקדמות לכוון האמת: כדי להבהיר את הדיוניסי, חייבים את האפולוני, שהוא החלק שגורם להבין את הטרגדיה: המקצב, המוזיקה, המחול, זה אפולוני, אפוליני שמשלב את הדיוניסי שהיא האמת הנוראה של החיים.
  • · הטרגדיה הטובה ביותר היא הטרגדיה הפסימית ביותר. עליית הקומדיה היא הכשלון. היוונים זכו לגדולה המתארת רק לזמן קצר.
  • · ההנאה העצומה מהיצירה המשלבת את הדיוניסי ואת האפולוני, נובעת כי הקהל מצליח לראות את הדיוניסי כראוי. היבט חטוף לאמת שגורם להנאה.

התפתחות ההיסטוריה על פי ניטשה:

  • היוונים והיצירה של הומרוס היא מהות השילוב האידיאלי: היה זמן קצר מאוד שהם יצרו את השילוב האידיאלי. זה הבסיס ההיסטורי של התרבות היוונית. (הם בנו במודע את האלים כמנגנון הגנה, אבל הם ידעו היטב מה יש מתחת)
  • · מהר מאוד היצירות ברחו מהדיוניסי ונטו לאפולוני, לדוג' איסקלוס שהוא יותר מדי אופטימי עבור ניטשה.
  • המתודה ההיסטורית של ניטשה: ניטשה לא מנתח את ההיסטוריה על פי ביוגרפיות, תיאור האירועים של היסטוריונים בני התקופה וכלים היסטוריונים קלאסים: הם יכולים להיות אמיתיים ויכולים להיות שקריים. הוא מנתח את טקסטים בני התקופה ומבין מתוכם את ההיסטוריה.

שימוש במתודה על היוונים והסקת מסקנות: יש השפעה של הסוקרטיות הסופיסטית (היסוד הוַכחני) האפלונית על אוריפידס (יוצר יווני נולד ב480 לפנה"ס) שהולכת ומתעצמת עם הזמן:

–          המסקנה היא שרואים שלאט לאט איך האפוליניות חודרת ליוצרים והיסוד הדיוניסי מאבד את כוחו.

–          העובדה שלאוריפידס יש קרבה לסוקרטים הייתה כבר ידוע במאה ה-19. הגדולה של ניטשה היא בהסבר שלה: הסוקרטיות הוכחנית יש בה יסוד אפוליני. היסוד האפוליני נכנס כי אין לאוריפידס יכולת לשאת את הרוע והכאוטיות בחיים. הוא לא יכל להתמודד עם האמת הדיוניסטית וחנק את הטרגדיה עם היסוד האפוליני שהלך וגבר.

  • לאחר מכן, התחילה הכחשה דרסטית: עליית הקומדיה. במיוחד הקומדיה של מננדרוס (מחזאי יווני בן המאה ה-4 לפנה"ס). הקומדיה היא שיא ההכחשה: כדאי לצחוק ולהיות שמחים. שקר גס על פי ניטשה.
  • עליית הפילוסופיה וההתפלגות מהשירה: הפילוסופיה נולדה כעזיבה של הדיוניסי ומעבר לאפוליני: לא כמהפכה, אלא לאט לאט. כל החכמים האינטלקטואלים נטו לפילוסופיה. ולכן האשליה האפולינית, לא רק שהיא התעצמה, היא הפכה להיות האידיאל האינטלקטואלי.
  • במוסיקה של וגנר יש חזרה לדיוניסי.

הדגמה של הטבע האנושי דרך הטרגדיה היוונית של אוריפידס "הבאקכות".

  • ביצירה זו האמהות של דיוניסוס חושבות שהוא האויב וחותכות את גופו לחלקים. ובכל זאת יש שמחה על הבמה. => לדעת ניטשה יש הקבלה לקיום האנושי. מחד, הפירוק לחתיכות של הגיבור ביצירה, דה-קומפוזיציה מוחלטת של הגיבור, ומאידך הטרגדיה שהיא קומפוזיציה שלמה, היצירה היא שלמה מלאה וטובה. כך גם החיים פרדוקסאלים: מחד, החיים הם כאותיים, מפורקים ובלתי מובנים (היסוד הדיוניסי) ומאידך החיים הם שלמים, אנשים חיים בעולם בלי למות.
  • ברגע שהטרגדיה מפרקת את האדם במישור הפיסי היא מנציחה אותו במישור המטפיזי.

היחס לוגנר ביצירה

  • וגנר, עפ"י ניטשה מחזיר את האמנות לאחד את הדיוניסי והאפולוני. המוסיקה של וגנר בהוויתה היא דיוניסטית ומבוטאת באמצעים אפוליניים.
  • לדעת וגנר מוסיקה זה האמנות הטובה ביותר כי היא הכי רחוקה מרציונאלי והכי קרובה לאמוציונאלי.
  • וגנר שכנע את נטשה לכתוב את ספרו כדי שהוא עצמו יוצג כחשוב.
  • הפרדוקס של ניטשה בכתביו: אפשר לעשות קפיצה לעולם האמנותי ולהמנע מתקופה מסוימת מהרוע האנושי, אך זה לא מתאים לפילוסופיה של ניטשה שהרי הנחת היסוד שהכל רע וכאוטי. ההסבר של יואב רינון שזה תורה וגנרית שנכנסה לכתביו.

בין ניטשה לאפלטון ולאריסטו:

  • ניטשה ראה בטרגדיה בדיוק את מה שאפלטון ראה: היא חושפת את הרוע והכאוס. ההסבר לפיצול והפרשנות ההפוכה בפשטנות: אפלטון חשב שהמציאות היא טובה ולכן צריך לא לעסוק בשירה שחושפת את הרוע, צריך לתנגד לה ולעסוק בפילוסופיה שעוסקת בטוב. ניטשה חשב שהמציאות היא רעה ולכן צריך לעסוק בשירה כמה שיותר, והפילוסופיה (עד לניטשה) היא אופטימיסטית ומוטאת מטבעה.
  • אריסטו חשב כמו אפלטון שיש אמת והיא טובה. אריסטו כמו ניטשה חשב שהשירה היא טובה. אבל מבחינת ניטשה שניהם היו פילוסופים מאותו סוג. אריסטו ואפלטון טענו שהעולם מסודר אמיתי וטוב. ניטשה טוען שהעולם בטבעו הוא כאוטי ורע. שניהם טועים בהנחת היסוד הראשונה שלהם.
  • ניטשה מדגים זאת דרך המלט: המלט ראה משהו עמוק הרבה יותר בחיים: יש משהו רקוב בקיום האנושי וברגע שהאדם מבין את זה, הוא נותר חסר אונים. אי אפשר להלחם בו ואי אפשר לעשות כלום. יש בחילה בהתכלות על החיים => לכן ראוי לא לעשות שום דבר.

תחנות בביקורת הספרות

סיכומים אקדמיים

ניטשה קראו עוד על פרדריך ניטשה מתוך סדרת הפילוסופים הגדולים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות