תחנות בביקורת הספרות: סמואל ג'ונסון

סמואל ג'ונסון

הקדמה

  • כתב את המילון האנגלי הראשון. עד היום יש ערכים באוקספורד שעדיין מצוטטים ממנו.
  • נציג מובהק של המאה ה-18 באנגליה.
  • סופר מצליח.
  • באותו תקופה שייקספיר היה המצליח ביותר => היה ממבקריו של שייקספיר.
  • היה אנטי תיאורתיקן => יש לו חשד בסיסי וסלידה מתיאוריות מופשטות.

ג'ונסון – מה הוא אומר על היצירה:

  • הטבע/מציאות של אריסטו הוא מוגדר וניתן להגדרה בחוקים. => היצירה הטובה היא יצירה המתארת את הטבע המסודר, היצירה הטובה ביותר היא יצירה היוצרת מהכאוס סדר.
  • לא כמותו, המציאות של ג'ונסון היא תערובת של אסונות ופשעים (טרגדיה) והבלים (קומדיה). החיים הם כאוס של ניגודים => היצירה הטובה היא הרב-גונית.
  • תכלית היצירה היא ללמד בדרך מהנה (כמו אריסטו, טאסו, קורניי וכו') =>
  • אימוץ של המימזיס ושל שאר העקרונות של היצירה, הוא לא בעיה, אך כשמשנים את התפיסה ואת התוכן = אפשר להגיע למסקנות הפוכות.
  • ג'ונסון אינו מתעדף יוצרי טרגדיות מיוצרי קומדיות. אין לתעדף עפ"י סוגות (קומדיות, טרגדיות, היסטורי וכד').
  • היצירה צריכה להיות רב-גונית וחסרת גבולות (כמו הטבע של ג'ונסון), עד שזה מגיע לאדם, למוסר => ואלו יקבעו עפ"י עקרונות התבונה.
  • עקרונות התבונה נקבעים עפ"י השכל הישר.
  • פעילות אנושית => צריך להפעיל עליה קריטריונים של שיעבוד.

התפיסה של ג'נוסון ל3 ההאחזויות:

  • מוסכמות (עם מימד היסטורי) אצל ג'ונסון הם לא בהכרח טובות, השאלה הוא מה מקורם.  אריסטו אמר שצריך להיות קשר סיבתי ומסתבר בין הדברים, אירוע כרונולוגי בפני עצמו, הוא לא מספיק טוב כדי להציג אותו במחזה. לג'ונסון אין בעיה עם זה.
  • פחות או יותר, ג'ונסון משמר את העקרונות האריסטוטליים.
  • אחדות העלילה: עבור ג'ונסון היא מאוד חשובה.
  • אחדות הזמן והמקום: לא חשובים.
  • כולם יודעים שהמחזה הוא מפוברק. אף פעם לא היה מחזה שופה מסוים חשב שהוא האמת. המחזה הוא תעתוע ובהגדרתו זו הוא אינו מוחלט. => אם בכל מקרה הצופה יודע שמדובר בתעתוע, מה זה חשוב שיהיו קצת דברים לא הגיוניים בזמן ובמקום?
  • אחדות הזמן והמקום אינה מפריעה למחזה.
  • הפדיון של הכאב והאסונות => גורם לנו ליהנות. אנחנו נהנים מהחיקוי של הכאב, וההנאה שלנו מבוססת על זה שאנחנו יודעים שהדבר אינו אמיתי. אם הוא היה אמיתי היינו סובלים (דוג' דון קיחוטה בתיאטרון הבובות).
  • אמת אבסולטית => יש כזה דבר אבל היא בלתי מושגת ולכן, גם האומנות משתנה ודינמית, ולכן כל העקרונות של השיפוט האומנותי הם ברי-שינוי. ג'ונסון מונע כל אפשרות לתיאורטיזציה, כי לאורך זמן היא נדונה לכישלון. היא נכונה לעכשיו אך, היא אינה עונה על הדרישה העל-זמנית לתיאוריה.
  • אריסטו טוען שאין קשר בין הטבע, לבין הראייה של האדם את הטבע. האדם הוא סובייקטיבי ויש אמת אובייקטיבית אחת. ג'ונסון חושב שהטבע הוא מושג פסיכולוגי. הוא פרטי (הפרטי הוא תלוי זמן ותלוי מקום), הסובייקטיבי, הוא דבר שמאפשר לאדם לכמוה לתרבות שהיא אינה רק מקומית. האדם מעוניין בכללי (אינו לתלוי זמן ומקום) מטבעו, בתרבות כללית שאינה תלויית הקשר.
  • היוצר הגאון: על פי אנחנו עושים שיפוט אומנותי? לא עפ"י המציאות שהיא רב-גונית, לא עפ"י אלא עפ"י היוצרים.
  • הטענה של ג'ונסון היא שהקריטריונים לשיפוט נובעים מהגאון => רף שבודקים את כולם ביחס אליו. גאון יש רק אחד ויכול להיות שיום אחד יהיה גאון אחר שהוא לא שייקספיר (הגאון הנוכחי עפ"י ג'ונסון). למרות זאת, הגאון אינו מושלם.
  • המוסר והלקח ביצירה: הרוע הוא ערך שלילי והאומנות צריכה לתקן את זה. יצירה שמלמד לרוע היא יצירה לא טובה.
  • לא כמו קורניי, שטוען שמטרת היצירה היא ההנאה, טוען ג'ונסון שהיצירה נועדה קודם כל כדי ללמד ולתת מוסר (שהוא על זמני) ורק אז, גם לתת הנאה.
  • שייקספיר הוא יוצר שקודם כל מחפש את ההנאה של הצופה, אין במחזותיו שיפוט מוסרי של הדמויות. ג'ונסון טוען שזה הפגם העיקרי ביצירותיו של שייקספיר.

הכללי והפרטי עפ"י ג'ונסון (תפיסה פסיכולוגית של ג'ונסון)

–          הנטייה הטבעית היא להתעסק בפרטי. יש סכנה לאדם לשקוע בעצמו.

–          העיסוק בפרטי הוא דבר רע.

–          אדם, כדי לשמור על שפיותו, חייב לעבור כל הזמן מהפרטי לכללי. השארות בפרטי תוביל ליוהרה, והשארות ארוכה בפרטי עשוייה גם להוביל לטירוף.

–          הנרקסיזם (העיסוק בעצמי) עשויה להוביל ל סובייקטיביות יתר: הכל קופא, כולל הזמן.

–          הרעב לעצמי הוא אין סופי.

–          הנפש מכילה סתירה, היא רוצה לעסוק בפרטי, אך ככל שעוסקים בפרטי התסכול גדל.

–          הכללי: התבונה, היא משהו שמאפיינים אותו באמצעות מה שמועיל. התבונה האמיתית היא משהו שמסוגל לראות דברים בתוך הקשר => לראות את  הפרטי כדבר שהוא חלק מהכללי.

–          הכללי הוא בעל ערך אסתטי ובעל ערך מוסרי.

–          השירה עוסקת בכללי: היא מוסרית וטובה בהוויתה.

–          לשייקספיר היתה לשון חיה והקהל נכנס לתוך מחזותיו.

תחנות בביקורת הספרות

סיכומים אקדמיים

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות